אירופה לא רק קובעת רגולציה, אלא בונה חומה של ריבונות תעשייתית. החקיקה החדשה מציבה דרישות מחמירות ברכש ציבורי, ובמגזרים אסטרטגיים כמו טכנולוגיות ירוקות הממשלות יידרשו להבטיח תחולה מקומית של 60% ואף 80%. האירופים הבינו את מה שבישראל נוטים לשכוח: שבעידן של חוסר יציבות גלובלית, מי שאינו מייצר אינו ריבון.
בהקשר זה, יש להבין כי היכולת התעשייתית אינה עוד סוגיה כלכלית בלבד. יכולת ייצור הפכה בשנים האחרונות לקלף מדיני. מדינות שמחזיקות בתעשייה מקומית חזקה בתחומים אסטרטגיים נהנות גם מחופש פעולה מדיני רחב יותר. לעומתן, מדינות שתלויות ביבוא חיצוני מוצאות את עצמן פגיעות ללחצים, לשיקולים זרים ולהגבלות שאינן כלכליות במהותן.
כמעט כל הכלכלות המובילות בונות כיום חומות הגנה סביב התעשייה שלהן: הן מגבילות יבוא, מחייבות תכולה מקומית ומשתמשות בפתיחת שווקים או בסגירתם ככלי מיקוח להשגת הטבות והישגים מדיניים מול מדינות מייצאות. אלא שבזמן שמדינות אחרות מצמצמות חשיפה ומגנות על יכולותיהן, ישראל מסירה חסמי יבוא באופן יזום, מהיר וללא תמורה מדינית או תעשייתית, ובכך מחלישה מרצון את בסיס הייצור המקומי. בישראל השתרשה הפרדה מלאכותית ומסוכנת בין חדשנות לתעשייה. קיימת נטייה לחגוג פיתוחים במרכזי מו”פ ממוזגים, תוך התעלמות מהעובדה שחדשנות אמיתית נמדדת על רצפת הייצור.
נכון לשנת 2024 ענף הייצור תורם כ־11.13% מהתמ”ג, נתון יציב שמתקרב לממוצע העולמי, ובאוקטובר 2025 נרשמה עלייה מרשימה של 6.9% בתפוקת הייצור התעשייתי לעומת השנה הקודמת. אולם בעוד ההייטק מהווה כ־20% מהתוצר ולמעלה ממחצית מהיצוא, התעשייה היצרנית סובלת מקיפאון בנתח התוצר שלה. הסיבה לכך אינה היעדר יכולת אלא היעדר חזון: המדינה מאפשרת לחדשנות שלה לברוח לקווי ייצור מעבר לים, במקום להשתמש בכוח הקנייה שלה כדי לעגן אותה בישראל.
כדי להבטיח ריבונות כלכלית, יש לעדכן את סדר העדיפויות הלאומי ולהפוך את הרכש הממשלתי בתחומי התשתיות, האנרגיה והתחבורה לכלי לחיזוק הייצור המקומי, בדומה למצב באירופה. לצד זאת יש לפעול ללוקליזציה של שרשראות אספקה ולצמצם את התלות ביבוא חיצוני של מוצרים אסטרטגיים. התעשיינים משקיעים מאות מיליוני שקלים בשנה בטכנולוגיה, והמפעלים בישראל כבר משלבים רובוטיקה, בינה מלאכותית וייצור מתקדם. עכשיו תורם של מקבלי ההחלטות להבין שריבונות אינה רק דגל על הגבול, היא היכולת לייצר את העתיד הלאומי באופן עצמאי.