הנקודה הראשונה שפרנקל מדגיש היא האופן המחושב שבו פדרמן בנה את השליטה בעלית. לדבריו, לא מדובר היה במהלך חד-פעמי אלא באסטרטגיה ארוכת נשימה. "הוא קודם קנה מניות בבורסה", הוא משחזר, "ואחרי שהיה לו מספיק מניות בבורסה הוא בא למשפחות, לפרומצ'נקואים ולמשפחות המייסדים, ולאט לאט קנה אחד אחרי השני".
פרנקל מתאר תהליך שקט ולא כוחני, כזה שמשלב ידע פיננסי עם הבנה אנושית של בעלי השליטה. "זה היה תכנון מראש של ההשתלטות על עלית", הוא אומר, ומוסיף שפדרמן כבר אז חשב כמה צעדים קדימה. במקביל, הוא לא פעל לבדו אלא ידע לרתום אנשים בכירים סביבו, ולבנות יחד אסטרטגיה רחבה יותר.
הדבר השני שאפשר ללמוד ממנו, לפי פרנקל, נוגע לאופן שבו ניהל חברות בזמן לחץ תחרותי. פדרמן לא נטה להתכנס או לקצץ כשאיום הופיע, אלא דווקא להגביר מאמץ ולהרחיב פעילות - כשנקודת המבחן שפרנקל מציין היא "מלחמת השוקולד" ב-1985, כשוורד הגליל הקימה מפעל מתחרה ופדרמן קרא לו לדגל בכדי לנצח במלחמה.
פרנקל מתאר סגנון ניהול שנתן חופש פעולה למנהלים לצד גיבוי תקציבי מלא. "הוא נתן לי לעבוד, נתן לי את התקציבים", הוא אומר. במקום לראות בשיווק הוצאה שאפשר לצמצם, פדרמן ראה בו כלי אסטרטגי מרכזי. בתקופה הזו הוכפל תקציב השיווק של עלית בתוך כשנה וחצי והפך להכי גדול בארץ.
מעבר לכסף, פרנקל מדגיש את תפיסת העולם הניהולית שמאחורי המהלך. בעיני פדרמן, מאבק תחרותי אינו רגע להתגונן אלא הזדמנות לבסס יתרון. הוא עודד יוזמה, חדשנות והשקעה במותג, מתוך הבנה שמי שמשקיע בעיתות משבר יוצא מהן חזק יותר.
הלקח השלישי נוגע למוסר העבודה של פדרמן. כאן פרנקל מרבה בפרטים אישיים. "דיויד היה איש עבודה, איש שעבד ללא לאות. היינו נוסעים לגרמניה לכל מיני תצוגות ותערוכות, במטוס הוא עבד, 24 שעות ביממה. הוא לא הרים את הראש אפילו במטוס. לא נתן לעצמו לנוח לרגע, היה איש עם חזון".
הדבר הרביעי שאפשר ללמוד ממנו הוא המסירות לא רק לעבודה, אלא לא פחות מכך לתחביב – או יותר נכון, לאהבה - מכבי תל אביב. "זה לא היה מהלך כלכלי, זה לא החזיר לו כסף", הוא אומר, "אבל זו היתה האהבה הכי גדולה שלו. אבא שלו שיחק במכבי, ומכבי היתה הכל בשבילו".
פרנקל מדגיש שפדרמן לא הסתפק בתרומות כספיות אלא היה מעורב באופן אישי. "הוא הלך לאימונים ודיבר עם שחקנים בגובה העיניים, הוא הלך למשחקים, והוא זה שהיה מעורב בדחיפה של מכבי ליורוליג". מעבר לכך, היחסים האישיים שלו עם מכבי נמשכו עד הסוף. בפגישה האחרונה ביניהם, לפני כשלושה חודשים, כשפדרמן כבר כמעט לא יצא מהבית, הם ישבו שעה וחצי ודיברו בעיקר על עתיד המועדון. "בדיעבד אני מבין שזו היתה פגישה של פרידה", אומר פרנקל.
אבל, מעל הכל, מסכם פרנקל, דייויד היה איש של משפחה וחברים. "היו לו ארבעה ילדים שלצערנו אחת מהן, שלי, נפטרה מסרטן עוד לפני גיל 40, והוא היה מאוד מסור אליהם. הוא היה גם חבר טוב, היה לו את הפרלמנט של החברים כל שישי ב'פסטל'. הוא היה אישיות שאין דברים כאלו, איש עסקים ממולח, אבל לפני הכל איש טוב וחבר טוב". יהי זכרו ברוך.
התרעות פיקוד העורף