במקרה של שוק השכירות, המעבר הזה מקבל צורה מאוד ברורה. רשות המיסים עוברת מבדיקות נקודתיות לשיטה שמבוססת על הצלבת מאגרי מידע וניתוח נתונים באמצעות מודל בינה מלאכותית, שמסמן למי כדאי לפנות ומה לבקש. המספרים מסבירים את גודל היעד: כ־300 אלף ישראלים מחזיקים דירה שנייה, מעל 80 אלף מחזיקים בין שלוש לחמש דירות, ורק כ 25% עד 35% מהדירות המושכרות מדווחות. בתוך פער כזה, גם פעולה טכנולוגית “יבשה” הופכת למדיניות בפועל.
החידוש הוא שהאכיפה הופכת שיטתית: המערכת יכולה להשוות בעלות על נכסים לנתוני שוק ולהצביע על פערים שמצדיקים דרישה להבהרות. המשמעות המעשית היא עלייה בסיכוי לקבל דרישת מס בדיעבד, עם רכיבים שנוטים להתווסף כשזה קורה אחרי זמן: ריבית, הצמדה וקנסות. זה משנה את מאזן הסיכון של מי שהתרגל לעבוד בשקט ומעביר את הדיון מהאם יבדקו אותי, למתי ובאיזה היקף.
ההשפעה לא נשארת אצל המשכירים. כשהאכיפה מתורגמת לעלות, חלק ינסו לגלגל אותה לשכר הדירה וחלק יעדיפו חוזים מסודרים ודיווח מלא כדי לצמצם את אי הוודאות. כאן נכנסים כללי הבסיס שחוזרים להיות קריטיים: תקרת הפטור לשכירות למגורים ב־2026 היא 5,654 שקל בחודש, ועד 11,308 שקל מדובר בפטור חלקי לפי נוסחה. מי שעובר את התקרות יכול לבחור במסלול 10% מס סופי בלי הכרה בהוצאות, או במסלול מס שולי שמאפשר בדרך כלל להכיר בהוצאות כמו תיקונים ופחת, ולעיתים גם רכיבי מימון בהתאם לכללים. בשוק שבו המנגנון כבר קורא נתונים, ההבדל בין התנהלות מסודרת לבין התעלמות יכול להפוך מהפרש קטן במס, לאירוע יקר בדיעבד.
התרעות פיקוד העורף