1. מלחמה על הבית
בעולם הלוגיסטיקה והמסחר, כשרוצים לדעת מה שווי הסחורה, משתמשים בשלושה מושגים פשוטים: ברוטו, טרה ונטו. הברוטו הוא המשקל הכולל של המוצר יחד עם האריזה. הטרה היא משקל האריזה הריקה, מה שאין בו ערך כשלעצמו והוא רק המעטפת המגינה או המכבידה. הנטו הוא העיקר, מה שנשאר ביד אחרי שמפחיתים את מה שמסביב. הנוסחה פשוטה: הנטו שווה לברוטו פחות הטרה.
המכה שהונחתה על איראן היא לא רק הישג צבאי כירורגי. יש לה משמעות כלכלית ותודעתית שמשנה סדרי עולם. במשך שנים תפקדה מדינת האייתוללות כמשקולת כבדה על האזור כולו, גורם מתסיס שיצר חוסר יציבות, הצית מלחמות, זרע הרס והרחיק משקיעים. התקיפה הזו ביצעה הערכת שווי מחודשת לכל המזרח התיכון והבהירה שיש מחיר כבד מנשוא על תוקפנות ואיום עולמי.
כאן טמון הפוטנציאל לשינוי טקטוני של ממש. ברגע שצינור החמצן הכספי של טהרן נחתך, הגרורות שלה, חיזבאללה וחמאס, מוצאות את עצמן ללא הגיבוי הכלכלי והלוגיסטי שיחזיק אותן בחיים לאורך זמן ויאפשר להן להתאושש מהמכות שצה"ל הנחית ומנחית עליהן. ללא המיליארדים שזרמו מטהרן, ארגוני הטרור האלה הולכים ומאבדים את הרלוונטיות שלהם. הם נחלשים, מתכווצים והופכים מצבאות מאיימים לכנופיות מבודדות שנאבקות על הישרדותן.
החלשת הציר האיראני מפיחה תקווה למציאות אזורית שעד לא מזמן נחשבה מדע בדיוני. דמיינו לרגע רכבת מהירה שיוצאת מנהריה ומגיעה לביירות, שלום רשמי וחם עם ערב הסעודית שפותח שווקים של מיליארדים, או אפילו וויקאנד תיירותי בטהרן החופשייה. מה יש, תנו לחלום. זהו חזון של בוסט כלכלי אדיר שבו ישראל משחקת תפקיד מרכזי כגשר טכנולוגי ועסקי בין מזרח למערב. הנטו האסטרטגי הזה עשוי להפוך למנוע הצמיחה הגדול ביותר של הדור הבא.
הברוטו עדיין קיים. הוא לא נמחק והוא ימשיך ללוות אותנו כפצע פתוח. מי שירצה לסגור חשבון פוליטי עם נתניהו על הכישלונות והמחדלים יוכל לעשות זאת בקרוב בקלפי. אבל בתוך הערפל והכאב, אפשר וראוי לומר מילה טובה לנתניהו על מהלך אמיץ ומבריק, ולקוות שאכן מדובר בתחילתו של עידן חדש באזור.
2. והעורף? זבש"ו
זאת כמובן לא הפעם הראשונה שבה האזרחים נדחקים לסוף התור ומרגישים שהיחס אליהם הוא כאל רכיבי ביטחון ברשימה של רבש"ץ יישובי, כמו הגדרות, כלי הנשק ואפודי המגן. תחושה צורבת שמספר תעודת הזהות שלך שווה פחות מהמספר האישי במילואים. מיד אחרי 7 באוקטובר קרס הטיפול הממשלתי בעורף האזרחי, והמגזר השלישי, שלקח פיקוד, היה היחיד שתפקד. אלא שבעוד צה"ל ערך תחקירים על תחקירים, הסיק מסקנות ולמד משגיאות (אנחנו מקווים), עקומת הלמידה במגזר הציבורי, זה שאמור להושיט יד ולחזק את העורף, היא כמו של חמור שמתעקש לעבור דרך קיר כי הוא זוכר שפעם היה שם שער.
במדינה שבה כל חודשיים יש אירוע חירום, היינו מצפים לנהלים מסודרים. לא. בכל פעם שיוצאים למלחמה או למבצע, האוצר בהלם, כאילו מדובר באירוע שנחת עלינו מהשמיים בפעם הראשונה בהיסטוריה. ואז מתחילים להתעסק שם עם איך ייראה מתווה הפיצויים - או ליתר דיוק, נשענים על התוכנית של המבצע הקודם, שבעצמה נשענה על זו שלפניה, וכך טלאי על טלאי, תמיד עם "התאמות למציאות הנוכחית" ועם חזרה על כל הטעויות שנעשו קודם.
סוגיית החל"ת היא דוגמה קלאסית לטמטום מתגלגל. מתווה עם כלביא, שהתבסס על מתווה חרבות ברזל שנשען על הפיצוי שניתן בקורונה, כלל התעקשות של האוצר על 14 ימים רצופים של היעדרות עובדים כתנאי לקבלת פיצוי עבורם. אלא שכדי להניע מחדש את המשק, בשלב מסוים הוחלט לאפשר לעסקים ממוגנים לפתוח את שעריהם. מעסיקים רבים נרתמו לעניין, פתחו את העסקים ונאלצו לסגור אותם אחרי כמה ימים בגלל המצב הביטחוני. כשהתחילו לחשב את הפיצויים, אלה שצייתו לבקשת המדינה מצאו את עצמם בלי פיצוי, כיוון שלא היו להם 14 ימים רצופים.
באוצר, שבכלל רצו לתת פיצוי למי שנעדר מהעבודה רק חודש ברציפות והסכימו "לעשות טובה" ולהתפשר על שבועיים, התעקשו שזה מה יש ושמי שאכל אותה - זבש"ו. רק אחרי מאבק של ארגוני המעסיקים ובהתערבות ועדת הכספים, הוחלט להפחית את ההיעדרות לעשרה ימים בלבד. גם הפשרה הזאת הותירה כ־20% מהעובדים, שחזרו לעבודה מתוך ציונות ורצון לתת כתף ולהיכנס מתחת לאלונקה, ללא כל שכר על הימים שבהם עבדו.
תורג׳מן, שטובת המדינה כנראה עומדת לנגד עיניו הרבה יותר מאשר לנגד עיני השר, הסכים לוותר ויצא מהפגישה. אבל כמה דקות אחרי שהחלה, תקף נשיא להב רועי כהן את שר האוצר בבוטות, אחרי שזה ניסה להתחמק ממענה על סוגיית החל"ת הבוערת, וסמוטריץ׳ פוצץ את הפגישה. כשכך מתנהלים הדברים, לא פלא שמאות עסקים לא מצליחים לשרוד. אבל לא סיימנו כאן. תורג׳מן כבר הודיע שאם סוגיית החל"ת לא תיפתר לשביעות רצונו, הוא לא יחתום על ההסכם עם האוצר.
3. פערי מיגון או - חוסר תפקוד מוחלט
ברעם הקשיב לטענות והטיל את האחריות על האוצר. לדבריו, הכסף אינו מספיק כדי להתקדם בקצב הנדרש. אלא שאחרי כמעט עשור, התוכנית כבר הייתה אמורה להיות לקראת סיום, והממ"דים היו אמורים לעמוד כמעט בכל בית ביישובי קו הגבול.
ואם בקילומטר הראשון מקו הגבול העסק בעייתי, אז בטווח של קילומטר עד חמישה המצב כבר נראה אבסורדי. המדינה הודיעה שתממן הקמת כל ממ"ד בסכום של 132 אלף שקל, בעוד במשרד הביטחון מעריכים כי העלות האמיתית עומדת על כ־220 אלף שקל. הפער, כ־90 אלף שקל, נופל על התושבים. רוב האזרחים שזקוקים לממ"דים באזור הזה הם חברים ותיקים ביישובים האלה, אנשים מבוגרים שאין להם יכולת לעמוד בנטל הכלכלי וגם לא להתמודד עם הסבך הבירוקרטי של היתרים ואישורים הנדרשים להקמת ממ"ד.
בניסיון לרכך את התמונה, הודיע ברעם כי המדינה החליטה להגדיל את המענק לתושבים שגרים בטווח של קילומטר עד חמישה קילומטרים מקו הגבול ב־30 אלף שקל. כלומר, הסיוע יעמוד על 162 אלף שקל לבניית ממ"ד מתוך 220 אלף השקלים הנדרשים. מי שיזכו בהטבה יהיו משפחות נזקקות, משפחות שמקבלות הנחה של יותר מ־25% בארנונה, וקשישים.
הייתי קוראת למה שקורה עם מיגון הצפון בדיחה, אילו לא היה מדובר בסכנת חיים אמיתית. השבוע שכלה בית שמש תשעה מתושביה מפגיעת טיל מאיראן. גם כפר יובל כבר ידע פציעות ושכול בעקבות ירי. בספטמבר 2024, במהלך מבצע "חיצי הצפון", נפצעו שלושה מתושבי היישוב מפגיעת נ"ט. בינואר 2024 נהרגו ביישוב מירה איילון ובנה ברק ז"ל, גם הם מפגיעה ישירה של טיל נ"ט. את ההומור איבדו שם מזמן.
ואם יש דבר אחד בטוח בכל חוסר הוודאות הזה, הוא שגם במבצע או במלחמה הבאה הכל כנראה ייראה כמעט אותו הדבר. משרד התחבורה יפעיל שוב נוהל טיסות חילוץ תקול ומשטי חילוץ שלא מצליחים לצאת מקפריסין לכיוון חיפה ואשדוד, כי הצוותים פשוט לא רוצים להגיע לישראל; משרד החינוך ימשיך לישון על האף ולנהל מתווי למידה מרחוק מגוחכים ומנותקים מהמציאות; ובאוצר יתעקשו על אותם מנגנונים שכבר נכשלו בפעם הקודמת ובזו שקדמה לה. ואנחנו נמשיך להסתכל לשמיים, אל טייסינו הגיבורים, ולקוות שפעם אחת גם כאן על הקרקע המדינה הזאת תתנהל כמו חיל האוויר והצבא שלה.
התרעות פיקוד העורף