"תרמית פירמידה": למה התואר שלכם שווה היום הרבה פחות?

בפרק של השבוע, מדרר מדבר על המחיר הכלכלי הכבד של לימודים מתקדמים ("עלות אלטרנטיבית"), ומסביר מדוע תואר ראשון בישראל איבד מערכו באופן דרמטי. מעבר לעולם המחקר, מדרר מכוון לקריירה פוליטית ומתמודד בפריימריז של הליכוד – והפרק של שבוע הבא יוקדש ל"כלכלת הפריימריז".

איפה הכסף

סבתא שלך בטח חלמה על נכד דוקטור, אבל אני לא בטוח שהיא התכוונה לדוקטור לאשורולוגיה. איך בכלל הגעת לתחום? "כשהתחלתי את הלימודים לקחתי קורס יסוד באכדית וחשבתי שזה יהיה רק סוג של 'מס' בתוך התואר. אבל אז גיליתי שהשפה הזו פשוט מרתקת אותי" מספר מדרר איך התגלגל לתחום הנישתי שעבור רוב האנשים מקושר בעיקר לדמותו של חפר מהסדרה רמזור. "יש לנו היום עשרות אלפי לוחות יתדות ש'עין אדם עוד לא שזפה', כי הכמות פשוט עצומה. במובנים מסוימים אנחנו מבינים תחביר של אכדית טוב יותר מכל שפה שמית עתיקה אחרת".

אבל ההתלהבות האינטלקטואלית הזו מגיעה עם מחיר כלכלי לא מבוטל. "אם הכול הולך מהר, מדובר בערך בעשר שנים מתחילת התואר הראשון עד סוף הדוקטורט. שלוש שנים לתואר ראשון, שנתיים לתואר שני וחמש שנים לדוקטורט עצמו". לדבריו, העלות הישירה של הלימודים אינה בהכרח גבוהה במיוחד, אבל הבעיה האמיתית היא אחרת. "הבעיה הכלכלית האמיתית היא העלות האלטרנטיבית. כשאתה לומד במשך עשר שנים אתה לא עובד, לא חוסך לפנסיה ולא צובר ניסיון בשוק העבודה. זה בור שצריך לקחת בחשבון". מעבר לשכר הלימוד עצמו יש גם את עלות המחייה. "כשאני עשיתי את זה החישוב הגיע בערך ל-60 אלף שקל בשנה למחייה בסיסית – שכר דירה, אוכל והוצאות שוטפות".

גם המימון עצמו משתנה מאוד בין תחומי הלימוד. "צריך להבדיל בין הדיסציפלינות", הוא אומר. "במדעים מדויקים האוניברסיטה משלמת מלגת מחייה, כי המעבדה מרוויחה מהנוכחות שלך כחוקר. במדעי הרוח זה נדיר הרבה יותר, ולרוב אתה בעצם משלם על הלימודים". רבים מהסטודנטים ממלאים את הפער בעבודות מזדמנות תוך כדי הלימודים, דבר שמאריך לעיתים את משך הדוקטורט. במקרה שלו, לדבריו, המלגה שקיבל במסגרת הדוקטורט בביולוגיה סייעה לממן את לימודיו במדעי הרוח.

גם כאשר קיימת מלגה, הוא אומר, היא אינה משקפת את התמונה הכלכלית המלאה. "המלגות נשמעות טוב כי הן פטורות ממס, אבל אנשים שוכחים שגם אין הפרשות לפנסיה, אין קרן השתלמות ואין ביטוח על השכר. אלה דברים שמצטברים לסכומים גדולים לאורך השנים – ומי ששוקל כניסה לקריירה אקדמאית מוכרח לקחת אותם בחשבון ולהפריש בעצמו ליום סגריר".

אינפלציה של תארים

מעבר לשאלת הכסף, יש גם בעיה מבנית עמוקה יותר בשוק האקדמי. בישראל, כמו במדינות רבות בעולם, מספר בעלי התארים הגבוהים גדל הרבה יותר מהר ממספר המשרות. "יותר מאלף דוקטורנטים מסיימים כל שנה, אבל מספר המשרות האקדמיות שנפתחות קטן בהרבה", אומר מדרר. לדבריו, אחת הסיבות לכך היא שאנשי סגל נשארים בתפקידים שנים רבות. "תוחלת החיים עולה, והרבה חוקרים ממשיכים לעבוד גם אחרי גיל הפרישה הרשמי, מתוך עניין ותשוקה למחקר. זה אומר שנפתחות פחות משרות חדשות והתחרות על כל תקן היא עצומה".

בנוסף, גם האפשרויות לעבוד מחוץ לסגל מצומצמות מאוד. "בהרבה מקצועות אתה לא יכול אפילו להעביר קורס בודד אם אתה לא חבר סגל מן המניין עם משרת מחקר", הוא אומר. "אני למשל מלמד אקדית לנזירים במנזר סנט-אטיין במזרח ירושלים, שמתעניינים בהשוואות תיאולוגיות. אבל זה אירוע כל כך בוטיקי וייחודי. כמה משרות כאלה כבר יש?" התוצאה היא מערכת שמזכירה, לדבריו, פירמידה. "הרבה מאוד אנשים לומדים וצוברים ידע, אבל בסוף רק מיעוט קטן מאוד מצליח להיכנס לסגל האקדמי".

המצב הזה מתחבר גם לתופעה רחבה יותר בשוק העבודה הישראלי. ככל שיותר אנשים עושים תואר ראשון, הערך שלו נשחק. "ברגע שלכולם יש תואר ראשון, הוא כבר מאבד את האפקטיביות שלו כסיגנל למעסיקים. ואז מתחילים לדרוש תואר שני. וכשיש יותר מדי תארים שניים, מתחילים לדרוש דוקטורט".

המונח "סיגנל" מגיע מתורת הכלכלה של שוק העבודה. הרעיון הוא שמעסיקים לא באמת יודעים מראש עד כמה מועמד מסוים יהיה עובד טוב, ולכן הם מחפשים סימנים חיצוניים שיכולים לרמוז על האיכויות שלו. תואר אקדמי, גם אם הוא לא קשור ישירות לעבודה, משמש לעיתים קרובות כסימן כזה. הוא מעיד על כך שהמועמד הצליח לעמוד במסלול ארוך, לעבור בחינות, להגיש עבודות ולעמוד בדרישות מערכתיות במשך כמה שנים.

כאשר רק חלק קטן מהאוכלוסייה מחזיק בתואר, הסיגנל הזה חזק יחסית. אבל ככל שיותר אנשים מסיימים תואר ראשון, הוא מפסיק להבדיל בין מועמדים. במצב כזה מעסיקים מתחילים להעלות את הרף ולדרוש תואר מתקדם יותר, לא בהכרח כי העבודה עצמה דורשת אותו, אלא כי זו דרך לסנן מועמדים ולהבדיל ביניהם. כך נוצרת מעין "אינפלציה של תארים", שבה כל שלב אקדמי מאבד מערכו ככל שיותר אנשים מחזיקים בו.

למרות זאת, מדרר לא חושב שהפתרון הוא לוותר על לימודי הרוח. "בסוף אנחנו עם ספר", הוא אומר. "יש משהו יפה בזה שאנשים לומדים גם דברים שאין להם ערך כלכלי מיידי. לא כל דבר צריך להימדד רק דרך שוק העבודה".