למרות זאת, הקריטריונים לסיוע עדיין מבוססים על מודלים שאינם מתאימים למציאות הזו. עצמאית שאיבדה את כל לקוחותיה בן לילה לא תקבל סיוע אם אין לה חוזה שכירות. מי שנאלצה לרכוש מצרכים בסיסיים לביתה כי לא היה ממה לחיות - תיחשב כמי שלא נפגעה, משום שההוצאה אינה "עסקית". וגם כאשר ניתן סיוע, מדובר לעיתים בסכומים זעומים. זהו סיוע טכני לעסק שמתאים להגדרות המדינה, לא למציאות בשטח.
כאשר הממשלה מתייחסת לכל העסקים כאל ישות אחת אחידה, היא שוכחת את הרוב: העצמאיות שעובדות בלי תלוש, בלי עובדים, בלי דמי אבטלה כשהעבודה נעלמת ובלי גב של תאגיד. הן שקופות בעיני המערכת - ולא נספרות. המתווה נבנה מתוך חשיבה תקציבית־פורמלית, ולא מתוך הבנה שהעסק הוא מקור פרנסה ישיר. השאלה האמיתית איננה כמה כסף הועבר - אלא כמה עסקים ישרדו את החודשים הקרובים, ואיך מוודאים שזה קורה.
התקציב המוקצה כמעט אינו מגיע לעסקים שאין להם דמי שכירות, עובדים או מלאי - כאילו עסק ללא הוצאות פורמליות הוא עסק שלא נפגע. בפועל, ההוצאה המרכזית של פרילנסרית היא עצם היכולת להתקיים. ולכן, כשאין הוצאות "מוכרות", גם אין פיצוי - גם אם ההכנסות קרסו לחלוטין. נכון שגם שכירים נפגעים בתקופות כאלה, אך להם לפחות עומדת האפשרות לדמי אבטלה. לעצמאיות כמעט ואין רשת ביטחון.
הגיע הזמן לשינוי עומק. העסקים הזעירים אינם שוליים - הם התשתית. נשים שמנהלות אותם מקיימות משפחות, מחזקות קהילות מסחר מקומיות ומספקות שירותים חיוניים. וכשהן נופלות - המשק כולו משלם את המחיר. כלכלה חזקה אינה נבנית על אחידות אלא על הבנת הגיוון. לא כל עסק הוא חברה בע"מ, ולא כל הכנסה מופיעה בטופס רשמי. אם המדיניות תמשיך להתאים רק לגדולים - נמצא את עצמנו במדינה שבה רק הגדולים שורדים.
אנחנו ביוזמות עתיד פוגשות את הנשים האלה מדי יום. הן אמיצות ויוזמות, אך גם להן יש גבול. הן אינן מבקשות רחמים, אלא מתווה שמבין שדווקא מי שנראות שקופות הן לעיתים אלו שמחזיקות את הכלכלה הישראלית כשהסערה מגיעה. התוצאה ברורה: גם הפעם מאות אלפי נשים נותרות מחוץ למעטפת הסיוע.
התרעות פיקוד העורף