מאחר שרבים כמוני נלחמים בטילים באמצעות טילונים, הרי שזה זמן טוב להמליץ למחפשי ההשקעות מביניכם להיכנס כשותפים במכון כושר או בקליניקה של דיאטנים: ייקח כמה שייקח עם האיראנים וייגמר איך שייגמר, מה שבטוח הוא שאומה שלמה תצא מהמרחבים המוגנים כבדה יותר מכפי שנכנסה אליהם, דווקא בזמן הזה בשנה שבו מאווררים את בגדי הים.
זיכרונות מהקורונה
ברמה הכלכלית לפחות, המלחמה עושה לכיס שלנו טוב, בהנחה שאיננו עצמאים. הכיצד? ובכן השכר נשאר אותו שכר, אבל הבזבוזים התמעטו: אין חוגים לילדים, אין טיסות לחו"ל, אין קולנוע, תיאטרון וכדורגל - והמסעדות, גם אם הן פתוחות, בקושי מתמלאות: לך תיהנה עכשיו מארוחה כשבכל רגע אתה עלול להיות מוקפץ למרחב המוגן.
זה אולי לא סגר כמו בימי הקורונה (שעשתה הרבה דברים רעים, אבל שיפרה את המצב הכלכלי של משקי הבית, שחסכו בעל כורחם), אבל גם לא הזמן לחגוג בשופינג, אלא אם כן מדובר בחטיפי צ’יפס ומגנום בטעמי קרמל ופיסטוק, כמו במקרה שלי.
מכאן הכל התחיל להשתבש, כי אם היינו צריכים ללמוד משהו משש שנים שרובן עברו עלינו בסגרי קורונה ומלחמות, הרי זה רק שהמשק הישראלי זקוק למודל גמיש של חזרה לעבודה. משהו שישאיר שיקול דעת למעסיקים ולעובדים.
רק שבישראל, שבה מתייחסים לאזרחים כנתינים, פקדו על רובנו לחזור לעבודה כבר ביום חמישי שעבר בשעות הצהריים. כל זאת כמובן בעוד הילדים שלנו נמצאים בבית. התחושה הייתה שמישהו מיהר מדי, בעיקר כדי להתחמק מפיצויים.
פרנסה מסוכנת
ברמת השכירים התעורר קונפליקט בין לסכן את המשרה (אם לא חוזרים לעבודה במקום שחידש את פעילותו) לבין לסכן את הילדים (למשל עם סבא וסבתא שלוקח להם יותר זמן להגיב להתראות פיקוד העורף). ממש כך.
בקרב העצמאים לא ידעו אם לצחוק או לבכות: אם מותר לך לפתוח עסק – למשל חנות בגדים בקניון - פירושו של דבר שאיש לא מתכוון לשלם לך פיצויים. לעומת זאת, העובדה שדלת החנות פתוחה אין פירושה מכירות. במו עיניי חזיתי בחנויות ריקות מקונים בתל אביב: לך תתחדש בבגד חדש כשאזעקה עלולה להישמע בדיוק כשאתה בתחתונים, בתא המדידה.
זאת ועוד, המדינה שמצאה פתרונות מיגון רק לשני שלישים מאזרחי ישראל (שליש מתושבי המדינה אינו מוגן במקלט קרוב או ממ"ד, שערורייה של ממש!), לא מצאה פתרון מניח את הדעת לנוסעים בכבישים. רק ראו מה קורה בזמן אזעקות (על פי מצלמות הטלוויזיה של הערוצים השונים): יש מי שעוצרים בצידי הדרך ומתרחקים מהרכב, יש מי שממשיכים לנסוע כרגיל (כולל אוטובוסים), ובכל מקרה, אלה וגם אלה אינם ממוגנים.
כלומר, גם כאן היה נדרש מתווה גמיש שיותיר בחירה לאזרח: צא לחל"ת והישאר בממ"ד (ולמרות שראשי התיבות חל"ת הם "חופשה ללא תשלום", תקבל ממדינת ישראל 70% משכרך), או לך לעבודה. הוא הדין לגבי העצמאי: אם בבעלותך בית קפה שיכול להרוויח כסף גם בזמן מלחמה, לך על זה. אם יש לך חנות שמושבתת הלכה למעשה גם כשהיא פתוחה, אנחנו נדאג לפצות אותך.
למה? כי החזרה ההדרגתית לשגרה נשענה על הנחה שתהיה הפחתה הדרגתית באיום הטילים ובקצב השיגורים - הנחה שהתבדתה. בינתיים זה לא קרה – השיגורים גברו ביחס ישר להודעות (הכזב?) בתקשורת הישראלית על השמדה נרחבת של המשגרים.
מנהיגות כלכלית אחראית הייתה אומרת משהו כמו "רגע, חושבים" ומשהה את פתיחת המשק. מה הבעיה? שבעידן שבו מנסים לשווק לנו את מה שהוא ספק-תיקו כניצחון גדול, מעשה כזה היה מתפרש כהודאה בכישלון. אם לא בכישלון המערכה אזי לפחות הודאה בטעות – הדבר האחרון שפוליטיקאי מוכן לעשות.
כך אירע שלמרות העובדה שאנשים נפגעו משברי מיירטים וחלקים של פצצות מצרר רק כי שהו בחוץ לצורך עבודתם, למדנו שעוד לא נולד הפוליטיקאי שיכול לומר את צמד המילים: "סליחה, טעיתי" ולהוסיף: "מי שלא רוצה, לא רק בגלל שהוא הורה לילדים קטנים, לא מוכרח לחזור לעבודה. שייצא לחל"ת ויקבל כסף מהמדינה".
מה קיבלנו משר האוצר? מתווה חל"ת חלקי (להורה אחד, לילדים קטנים בלבד). ככה זה במדינה שבה הצבא יכול להציץ לחדרי השינה של מנהיגי האויב במרחק אלפי קילומטרים מכאן, אבל משרד האוצר שלה לא רואה ממטר את האזרחים.
התרעות פיקוד העורף