על הנייר, סיפור הצלחה. אבל קריאה מעמיקה מגלה שני כוחות מנוגדים מתחת לפני השטח. מצד אחד, סעיף הדיור, שמשקלו קרוב לרבע מסל הצריכה כולו, ממשיך לרשום עלייה שנתית של כ-3.8% דרך מחירי שכירות שאינם נחלשים. מצד שני, לבוש ונעלה, ריהוט ומוצרי בית ואלקטרוניקה רשמו ירידות שמשכו את הממוצע הכולל מטה. תוצאת המשחק המתמטי הזה היא המספר 2%, המשדר שלווה, אך מסתיר בתוכו צרכנים שחיים בשני עולמות שונים לחלוטין.
ירידת מדד ינואר 2026 מספרת סיפור דומה: המדד ירד אז ב-0.3% בשל התפוגגות אפקט העלאת המע"מ שנרשמה שנה קודם. בתרגום: חלק ניכר מ'ההצלחה' האינפלציונית של תחילת 2026 הוא אפקט בסיס טכני, לא שינוי אמיתי בעלויות. כאשר אפקט הבסיס מתאיין, כפי שמרמזות תחזיות מרץ, המספרים צפויים לקפוץ שוב. האינפלציה לא נעלמה, היא פשוט הסתתרה לרגע בחשבון הסטטיסטי.
ירידת ינואר הייתה בעיקרה אפקט בסיס טכני. ממדד מרץ, הספרים חוזרים לספר את הסיפור האמיתי
בשפת הכלכלה הקמעונאית, פברואר הוא חודש לחץ על ניהול הכנסות. הרשתות הגדולות, שיודעות שמרץ ואפריל יביאו עומס קניות עצום, אינן יכולות להרשות לעצמן ירידה חדה במחזור. הן נלחמות על הצרכן עם מבצעים, כניסות ראשונות למוצרי חג ושמירה על ספי מחירים, לא מתוך נדיבות, אלא מתוך הגיון עסקי: לשמור על תנועה ולמנוע 'שנת רעיון' של קניות מרוכזות בחודש אחד בלבד.
ממשל מחירים עונתי זה הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שנתוני פברואר אינם מגלמים את עוצמת הלחצים שהצרכן מרגיש בפועל. כאשר רשת מסמנת חמישים מוצרי בסיס במחיר אטרקטיבי כדי לייצר תנועה, אבל עשרות מוצרים אחרים עולים בשקט, הממוצע הסטטיסטי נשאר יציב בעוד סל הקניות האמיתי של רוב הצרכנים מתייקר. המדד רואה את הממוצע. הצרכן רואה את החשבון.
מבחינה סטטיסטית, הזרמה זו של מוצרים ב'מחיר מדינה' יצרה לחץ מטה על מחירי הקטגוריה בתוך המדד, ותרמה לנתון מדד מתון יותר. אבל מדובר בהשפעה אשלייתית בכמה מובנים. ראשית, זוהי פעולת חירום חד-פעמית שאינה משקפת שינוי מבני בשוק. שנית, מי שלא הספיק לנצל את המבצעים הספציפיים הללו שילם את המחיר המלא כרגיל. שלישית, ברגע שהמאגר יתרוקן, מחירי התמ"ל יחזרו למסלולם, ואיתם גם המדד.
תופעה זו ממחישה עיקרון כלכלי חשוב: ממוצע לאומי אינו פרוסה שכולם אוכלים ממנה בשווה. הוא סיכום חשבוני שמחלק רווחים חלקיים על כלל האוכלוסייה, גם אם בפועל רק מקצת הצרכנים נהנו מהם ורק בחלק מהרשתות.
בתנאי אי-ודאות מתמשכת, הצרכן הישראלי אינו נכנס למצב של צריכה מוגברת. להיפך. מחקרי התנהגות צרכנים מלמדים שחוסר ביטחון נפשי גורם לצמצום הוצאות שיקול-דעת, בעיקר בבידור, מסעדנות, נסיעות ורכישות גדולות. בשפה צרכנית: אנשים חוזרים למוכר, חוסכים ודוחים. כאשר אזעקות מתחלפות עם ידיעות קשות, לא ניגשים לקנות ספה חדשה ולא יוצאים לארוחה יקרה.
מכאן נגזרת השפעה מעניינת ומנוגדת לאינטואיציה: הלחימה מרסנת חלק מהאינפלציה לא בגלל שמחירים יורדים, אלא בגלל שביקושים יורדים. קטגוריות כמו מסעדות, קפה, בתי מלון ואטרקציות פנאי רשמו צמצום משמעותי. כאשר אנשים לא יוצאים, הם גם לא מוציאים. רשתות שנסמכות על תנועה גבוהה נאלצות לשמור על מחירים, ולעיתים אף להוריד, כדי לייצר ביקוש בסיסי.
אבל ריסון ביקושים אינו ירידת מחירים. הוא שבר זמני. כאשר הלחימה תיגמר ותחזור שגרה, הביקושים הדחויים יתפרצו, ואיתם גם לחצי המחירים. ההיסטוריה הכלכלית הישראלית, ממלחמות עבר ועד תקופת הקורונה, מלמדת שגל ביקושים פוסט-משבר כמעט תמיד מוביל לגל מחירים. בנק ישראל מכיר היטב דפוס זה, ולכן אינו ממהר להוריד ריבית גם כשהאינפלציה נראית נוחה.
הלחימה מרסנת אינפלציה לא בגלל שמחירים יורדים, אלא בגלל שביקושים יורדים. ריסון זה הוא זמני
עונת פסח 2026 מהווה בוחן אמת למצב. בתשע רשתות דיסקאונט שנבדקו, שיעורי ההתייקרות על מצות נעו בין 11% ל-19% בהשוואה לפסח שעבר. מבצעי 'קנו וקבלו' שהיו מאפיין קבוע של שיווק חגי נעלמו כמעט לגמרי. שמן הזית, שצריכתו מרקיעה שחקים בחג, רשם עליות של 36% עד 114% ברשתות שונות. סלמון טרי, פירות, ירקות ומוצרי חלב, כולם מציגים תמונה דומה: ישנם מוצרים שעלו בשיעורים הרחוקים שנות אור מהממוצע הכולל.
כיצד מתיישב נתון אינפלציה של 2% עם עלייה של 40% עד 100% על שמן זית? אין כאן סתירה סטטיסטית, אלא מבנה שוק. המדד מממוצע 1,300 מוצרים ושירותים. הצרכן קונה קטגוריות ספציפיות בעיתוי ספציפי. כשהוא נכנס לסופרמרקט שבועיים לפני פסח, הוא אינו מרגיש את ירידת מחיר החולצות, הוא מרגיש את שמן הזית, את המצות ואת הסלמון. ה-2% הם ממוצע הכולל גם אזורים שהוא כלל לא שוהה בהם.
לצד ההתייקרות הגלויה קיימת גם ההתייקרות הנסתרת, שרינקפלציה, שהיא הקטנת אריזה במחיר זהה. המדד הרשמי אינו תופס תופעה זו בצורה שיטתית. דוגמה שנבדקה: שקדי מרק כשרים לפסח, של אותו יצרן שמוכר חבילת 400 גרם כל השנה, נמכרים לחג בחבילת 150 גרם בלבד במחיר זהה. חישוב ל-100 גרם מגלה עלייה של 296%. אף מדד לאומי לא ידווח על כך, אבל הצרכן מרגיש את ההשפעה בכל צלחת מרק.
'סל הקניות הכפוי', לעומת זאת, הוא מה שמשק הבית אינו יכול לדחות: מזון, שכר דירה, תחבורה, בריאות וחינוך. סעיף הדיור לבדו, שמשקלו כרבע מסל הצריכה, ממשיך לרשום עלייה שנתית של כ-3.8%. מחירי המזון ממשיכים לעלות בקטגוריות ספציפיות. עבור משפחה צעירה ששכר הדירה תופס 40% עד 50% מהכנסתה, הממוצע הלאומי אינו מספר את הסיפור שלה, הוא מספר את הסיפור של מישהו אחר.
כך נוצר הפרדוקס: האינפלציה הרשמית מתמתנת ותחושת יוקר המחיה עולה. שני הדברים נכונים בו-זמנית. עליות המחירים של 2023 עד 2025 כבר נבלעו לתוך 'רמת הבסיס'. הן כבר אינן 'אינפלציה', הן פשוט 'מחיר'. מה שנותר לצרכן הוא מחיר גבוה שלא ירד, גם כשהמספרים הרשמיים מדווחים על יציבות.
עליות המחירים של 2023–2025 אינן עוד 'אינפלציה'. הן פשוט 'מחיר'. הצרכן חי בתוך שכבת המחיר החדשה ולא מקבל קרדיט על כך שהמדד הפסיק לעלות
שוכרים צעירים חווים שילוב כואב: שכר דירה שמתייקר בשיעור שנתי של כ-3.8%, ריבית שנותרת ב-4% ומייקרת כל הלוואה, ושוק עבודה שעדיין מגלגל מהמשבר. גמלאים ועובדים בשכר קבוע חווים שחיקה שקטה, שכן הכנסתם לא עלתה בקצב שבו עלה הסל הכפוי שלהם, ולחצי תקציב הביטחון עלולים להחמיר מצב זה בהמשך.
ההשפעה הדיפרנציאלית הזו היא אחת הדוגמאות לכך שמדד לאומי אחיד הוא כלי גס. מחקרים כלכליים מראים שקבוצות בעלות הכנסה נמוכה חשופות ל'אינפלציה אישית' גבוהה בעשרות אחוזים ביחס לקבוצות בעלות הכנסה גבוהה, כיוון שהן מוציאות חלק גדול יותר מהכנסתן על מזון, אנרגיה ושכר דירה, שלושת הסעיפים שעלו בחדות ביחס לממוצע.
שינוי זה לא בא ללא מחיר. מחקרים בפסיכולוגיה צרכנית מראים שמנגנוני הסתגלות לאינפלציה מייצרים גם עלויות פסיכולוגיות: עייפות החלטה מוגברת, תחושת אובדן שליטה, ורמה גבוהה של מה שחוקרי ההתנהגות מכנים 'דיסוננס צרכני'. הצרכן שומע על 'אינפלציה מתונה', מרגיש חשבון גבוה, ומתחיל לחוש שהנתונים הרשמיים מספרים עליו סיפור שונה מהסיפור שהוא חי.
כאשר הציבור מפסיק להאמין שהמדד משקף את מציאות חייו, הוא מפסיק להגיב לו כלכלית בהתאם: מפחית צריכה גם כשהנתונים 'מצדיקים' הגדלתה, מגביר ציפיות אינפלציוניות בעצמאות מהנתון הרשמי, ומתרחק מהחלטות גדולות. תופעה זו, שכלכלנים מכנים 'ציפיות אינפלציוניות מנותקות', אינה עניין תיאורטי. יש לה השלכות ממשיות על יעילות המדיניות המוניטרית ועל הצריכה הפרטית שמניעה את הצמיחה.
התרעות פיקוד העורף