מטבע הדברים, התרכזה רוב הביקורת במיליארדי השקלים שזרמו מהכיס של כולנו אל תקציבי המגזר החרדי, בשעה שהם דרושים למימון צורכי מערכות הרווחה, החינוך, התחבורה והבריאות. ואילו התוספת האדירה לתקציב הביטחון עברה כמעט ללא ציוץ.
לכאורה אין מה להסביר כאן: ברור שכדי לתחזק ביטחון שוטף מעזה, דרך יהודה ושומרון ועד ללבנון, עם שמיים מוגנים מעל ישראל וחופש פעילות מעל איראן, צריך כסף. הרבה כסף.
אין ביטחון
אז נכון ולא נכון – ולו רק משום שבשני קצוות הארץ יכולים לספר לנו משהו על הפקרה, בעיקר כמובן בעוטף עזה, אבל גם בגבול הצפוני, מדן במזרח ומערבה עד ראש הנקרה. שם מביטים בעיניים כלות איך כסף שהיה חייב לשמש אותם לשיקום, כולל צרכים בסיסיים ביותר כמו הקמת מרחבים מוגנים, זורם לכיסי צבא שלא עושה מספיק כדי להגן עליהם (בצפון) או אף נרדם בשמירה על חייהם (עוטף עזה).
נעצור כאן, כי אפילו לי לא נוח עם הפסקה הקודמת, שאותה כתבתי במו ידיי... למה? כי צה"ל הוא הלב הפועם של כולנו: הורינו לפנינו, אחינו הגדולים, אנו עצמנו בסדיר ובמילואים, ילדינו, נכדינו... צה"ל הוא צבא העם, או לפחות – על פי נתוני הגיוס העגומים, צבא חלק מהעם.
קשה לנו להלין, כי מחלקת השיווק של הצבא מצליחה לגרום לנו לחשוב תמיד על המג"ד שעושה לילותיו כימים, בקושי רואה את הבית והילדים – ופחות על בעלי תפקידים קצת פחות תובעניים.
החלק הזה הוא סביר ואף ראוי: צה"ל מנסה להעלות את קרנו בעיני הציבור המתגייס ומשלם המיסים (כלומר זה שמחזיק אותו, הן ברמת משאבי האנוש והן במימון), זה מובן, זה בסדר – ובואו נודה שעל פי רוב אנחנו בעצמנו דורשים את החומרים המרגשים, כמו לראות טייס שב הביתה ומתקבל בחיבוק על ידי ילדיו הנרגשים. שרק ישובו כולם בשלום.
החלק הלגיטימי-פחות הוא זה שעוסק לא רק בתיווך ההוויה הצה"לית, אלא גם בייפוי, שלא לומר טיוח, המציאות. למה הכוונה?
פער מסוכן
הדברים נכתבים לאחר ימים קשים שעברו על תושבי הצפון, עד לא מזמן מפונים מבתיהם למשך כשנה וחצי ועתה רועדים מפחד בממ"דים, במקלטים ובחדרי הביטחון - וזה עוד בקרב בני המזל, כי לרבים מהם משמשת התפילה אמצעי ההגנה היחידי...
זוכרים את הימים שבהם הורו להם לחזור? רבים הזכירו השבוע, נוכח ההסלמה בצפון, את דברי הרהב של בנימין נתניהו "החזרנו את חיזבאללה עשרות שנים לאחור". רק שאפילו תושבי הצפון, שרבים מהם תומכים בראש הממשלה, למדו כבר לקחת הצהרות כאלה עם קורטוב של מלח, כלומר – מתוך הטלת ספק.
כמובן שדברים כאלה מפי גורם מקצועי במדים משכנעים הרבה יותר מכל הצהרה של גורם פוליטי. לו היו תושבי הצפון מעט חשדנים יותר, או אז היו יכולים להרים טלפון לתושבי שדרות ובארי, נתיב העשרה וכפר עזה. אולי היו מגלים שההצהרות שהושמעו באוזניהם הם הגרסה הצפונית של "צה"ל ערוך לכל תרחיש", שהשמיעו קצינים בכירים בראיונות החג שקדמו ל-7 באוקטובר, במלאת 50 שנה למחדל יום הכיפורים.
גם אז הראו לנו באותות ובמופתים עד כמה צה"ל זקוק לתקציבים ועד כמה הם נדרשים כדי שיוכל לספק לנו את הסחורה היחידה שהוא מחויב לה: ביטחון האזרחים. נעצור כאן, כי הכוונה אינה חלילה לערער את צבא ההגנה לישראל, אלא להזכיר שלכל שקל שלנו שנגרע משדרוג מערכת הבריאות, מלחמה באלימות במשפחה ומאבק בתאונות הדרכים (למשל) יש מחיר דמים.
כלומר, צה"ל הוא לא היחיד שעוסק בדיני נפשות. דווקא לכן הוא מחויב לנהוג בכספנו באותה רמת אחריות שאותה אנו דורשים ממנו כשמדובר בחיי ילדינו: פחות ברבורים, פחות מאמצי שיווק, יותר שקיפות תקציבית (לא, אני לא מצפה שתגלו לי בדיוק מה אתם עושים עם הכסף שלי, אבל אני די בטוח שבין אנשי המקצוע באוצר יש גורמים אמינים מספיק כדי להפוך אותם למפקחים שהם גם שומרי סוד) והרבה יותר אמינות.
כי זאת על הגנרלים ללמוד מעולם העסקים: כשמחלקת הייצור מתקשה למלא אחר ההבטחות של מחלקת השיווק, הראשון שמשלם מחיר הוא המותג. ומאחר שהצלחת המותג, במקרה דנן, פירושה ביטחון לכולנו, הרי שאין להם את הפריבילגיה לייצר פער בין ההבטחה למוצר.
ובתרגום לשפת המעשה: בפעם הבאה מוטב שתאמרו אמת במקום לשתף פעולה עם הסכם מצ’וקמק שאותו מנסים למכור לנו כניצחון. הן אתם הייתם אלה שלימדתם אותנו כבר ביום הראשון לטירונות: אין חמור כמו "פאק באמינות".
התרעות פיקוד העורף