מרטיני במקלט וסאחים בטרנינג: המציאות הסוריאליסטית של הבילוי במלחמה | ניר קיפניס

מה אומר? היה שמח ומבדח – בעיקר כי כולם סברו שאו־טו־טו מנצחים: אנחנו נחסל את המנהיגים, האמריקאים יהרסו את הכורים ואת מלאי הטילים והמשגרים, נשמיד חצי בחצי, עד שההתקוממות תפרוץ והשלטון יוחלף. שישי בצהריים, והרחוב בשוק בצלאל המה אדם. הרבה אנשים ניצלו הפוגה ארוכה יחסית בשיגורים ביחד עם השמש של יום שישי ומילאו כל פינה במסעדה הקטנה, עד שבשיא האקשן הלך בעל הבית להביא שולחן מחנות הבגדים הסמוכה. חגיגה.

הייתי שמח לכתוב שזה כי מכירים אותנו כאן, מה שלא היה חוטא לאמת, אבל האמת היא שבשעה הראשונה היינו, אנחנו וזוג החברים שעימנו שהגיעו מחזית הוד השרון, היחידים במקום, שבימים כתיקונם כורע תחת עומס הלקוחות. אחרי שעה הגיע עוד שולחן של אמיצים – ומקץ שעתיים עוד שניים.

שייך לצעירים

לאחר התייעצות עם כמה חברים מתחום המסעדנות וחיי הלילה, הצלחנו לנסח כמה כללים: בתי קפה ומזנונים שמבוססים על טייק אווי, לצד מסעדות שעובדות חזק עם שירותי שליחים, ממשיכים לעבוד כמו שצריך. בחלק מהמקרים מדובר באשליה, שכן וולט ודומיו לא היו אמורים אלא לתמוך באחזקת משמרות, שירוויחו את הכסף מהסועדים בישיבה במקום. בעוד שעתה, אחרי ניכוי העמלה, הופכים המשלוחים את העבודה לפול גז בניוטרל גם למי שלא מפסיק לעבוד.

מי עוד נפגע פחות? מקומות של צעירים. למה? כי בני 20 הם קודם כל בני 20. גם בקרבם חל פיחות במספר המבלים, אבל – כך נמסר ממקורות על הבר - אלה שמגיעים שותים יותר. בקצה הכי מפסיד של הסקאלה נמצאים המקומות שמכוונים מראש לקהל מבוגר מעט יותר, כזה שכבר יש לו ילדים: לצאת לארוחה משפחתית במסעדה זו חוויה יקרה – ולצאת לבד, כלומר להשאיר את הילדים תחת השגחה של אח או אחות גדולים, לא בא בחשבון במציאות שבה הם עלולים להיות לבד בעת מתקפת טילים. מה עושים רובם? נשארים בבית, ומקסימום פותחים בקבוק יין ומזמינים משלוח.

"זה לא רק הפחד להשאיר את הילדים לבד", אמר לי מי שחי את התחום כבר עשרות שנים: "לאט לאט אנשים מתחילים להפנים שהעסק הזה הולך להיות ממושך ושומרים את הארנק בכיס. "גם העובדה שהניצחון המובטח עדיין לא נראה באופק (לפחות עד לרגע זה, נ"ק) מורידה את המורל – אז למי יש כוח לבילויים? הוסף לזה את העייפות המצטברת מלילות שלמים בלי שינה עם הצורך לעבוד כרגיל – והנה לך הסיבה שהמקום נראה ככה". כך אמר והחווה בידו מסביב, סוקר בעצב את השולחנות הריקים.

בינתיים הוא עוד שורד, חי על הרזרבות מהחודשים הטובים, אבל הוא מודה: "למרות שהצלחתי לבנות פה צוות מנצח, אחרי שנלחמתי בציפורניים כדי לשמור את החבר’ה הכי טובים, עוד שבועיים־שלושה כאלה אצטרך להוציא אותם לחל"ת. חלקם לא יחזרו". "מה תעשה כשהכל ייפתח מחדש?" הקשיתי.

"לא חושב על זה אפילו, עד שהקמתי פה פרויקט חיים..." הוא משתנק – ומיד נאלץ לזייף חיוך לעבר אחד השולחנות הבודדים שנתפסו בינתיים, כי מי רוצה לראות בעלים עצובים? תגידו שבילויים הם לוקסוס, שהתל־אביבים מנותקים, שלמה אני כותב פה בכלל על צרות של עשירים. תגידו מה שאתם רוצים. אבל אני רק מניח פה דוגמה לעסקים שאם הפעילות בהם יכולה לנבא את מה שחושבים הישראלים לגבי תוצאות המלחמה, הרי שאנו בבעיה גדולה.