צמח עד עדי כך ש"קשת" (12, זה שדאום הוא טאלנט שלו) לא רק הקדישו לזה דקות מסך יקרות, אלא גם הנפיקו תעודת “עסק של מילואימניק לפניך", שדוחקת בנו לקנות דווקא אצלו.
היוזמה יפה - אבל זו המציאות
היוזמה יפה, הכוונות טובות, אבל... בואו ואספר לכם מה מתרחש ליד חנות האופניים של אורי, שגויס למילואים, נאלץ לסגור למשך למעלה מחודש, אחר כך פתח עם מחליף – ובין סבב מילואים אחד לשני (או בין החמישי לשישי) צנחו רווחיו בקרוב ל־25%.
ובכן, ליד החנות של אורי, במרחק של כחמש דקות רכיבה על אופניים, נמצאת חנות האופניים של יוסי. יוסי שירת שירות קרבי בסדיר, אבל לקראת סוף השירות נפצע בלבנון. הפציעה הותירה צלקות בגופו ובנפשו, וגם העניקה לו פרופיל רפואי חדש שבגינו לא נקרא למילואים. ליוסי יש שני בנים, אחד טירון בגולני, שעומד לסיים מסלול ולהתחיל קו בעזה או בדרום לבנון. השני, ששירת בשריון, הוא כבר מילואימניק צעיר, שמדי פעם נקרא עם כל הגדוד שלו לסבב של מילואים.
ליוסי יש גם בת אחת. היא אומנם לא משרתת במילואים, אבל היא התחתנה עם קיבוצניק מכפר בלום ועברה לגור בצפון. כבר יותר מחודש שהיא גרה בממ"ד עם שני הנכדים של יוסי. אפילו מקלחת קצרה, בין מטח למטח, באפס זמן התרעה, היא עבורם חתיכת הרפתקה.
גם ליוסי קשה: הוא דואג לבנים שבמדים, מתגעגע לבת ולנכדים, שלא לדבר על ה"בומים" של היירוטים שמעלים אצלו זיכרונות מהפציעה ההיא בלבנון. גם בעסק לא קל – בטח עכשיו, כשכולם מקפידים לא להתרחק מהממ"דים ובקושי רוכבים על אופניים. יוסי משווע לקידום לעסק שלו, ממש כמו אורי, המתחרה, שמשרת מדי פעם במילואים – רק שלו אין לא חנוך דאום וגם לא "קשת 12".
בינינו? אם כבר המדינה עוזרת באופן מוחשי יותר למישהו מבין השניים, זה המילואימניק: לפחות לו יש הכנסה מובטחת (כלומר, היו גם מילואימניקים שנפלו בין הכיסאות, אבל בהכללה, כדי לשפות אותם על ירידה בהכנסות, לא צריך מתווים מיוחדים, כמו אלה שמתעתעים ביתר העצמאים).
כולם באותה סירה - צו 8 או לאו
זה לא אומר שאנחנו לא חייבים חוב עצום למשרתי המילואים, אבל זה בהחלט אומר שהמציאות הכלכלית בישראל הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון. פעמים רבות מתברר כי בעלי העסקים כולם נמצאים באותה הסירה, אם גויסו בצו 8 ואם לאו.
למען הסר ספק, הכוונה היא לא לומר לכם לא לקנות אצל מילואימניקים. אני בטוח שהיוזמה של דאום הגיעה מהמקום הכי טהור. אפילו “קשת", שמצאה את המטבע מתחת לפנס שמאיר על כולנו בירוק־זית של מדי ב’, אולי התכוונה לטוב. אבל בתכלס נוצר פה קמפיין שמפלה בין עסק לעסק שלא על פי מדדים נכונים כמו תמורה לכסף, מקצועיות ושירות.
נחזור אל גיבורי הסיפור הדמיוני שלי, אלה שבשינויים קלים אתם מכירים מהמינימרקט השכונתי, מהמספרה או מהטמבורייה. הבעיה שלהם אינה איתכם, הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים, אלא עם המדינה: זאת ששולחת להם צווים שמצטברים לכמויות הזויות של ימי מילואים, בעודה משלמת את הכסף שהייתה יכולה לתת להם למשתמטים אנטי־ציונים.
כסף לילד במיאמי, לא לילדי קרית שמונה
הבעיה שלהם היא עם שר אוצר שמכהן כבר יותר משלוש שנים, מתוכן שנתיים וחצי של מלחמה, אבל לא מסוגל לנהל משרד שיכול להפעיל מתווה פיצויים יעיל - ולא כזה שנראה כאילו נועד לסגור פה עסקים.
הבעיה שלהם היא עם סבב אחרי סבב של לחימה שגובה חיים בחזית ובעורף ומשביתה את העסקים, ללא שום תוחלת, מטרה, אופק מדיני או נקודת יציאה. מדינה שיוצאת למלחמות כשהיא מבטיחה למוטט את שלטון... (השלימו בעצמכם: האייתוללות, חמאס או חיזבאללה), אבל הנהגתה כה קצרת רואי עד שכל מלחמה כזאת היא רק הקדימון לסבב הבא.
למדינה הזאת יש צבא חזק, אבל האזרחים עבורה הם סוג של תקלה. במדינה הזאת קל להרים קמפיין למען המילואימניקים, אבל לא לראות ממטר את מי שנתנו ונותנים לה לא פחות. לכן אני מבקש לייסד קמפיין חדש:
אזרחי ישראל היקרים, קנו אצל מי שמקבל אתכם בחיוך ובמאור פנים אפילו כשקשה, העדיפו תמיד את מי שנוהג בכם בכבוד ובמקצועיות, את מי שדורש שכר הוגן לעמלו מבלי לקרוע אתכם רק כי הוא יכול – ואם נוסף על כל אלה הוא במקרה גם משרת במילואים, הרי שתבוא עליו הברכה, כי עסק טוב נמדד בכל אלה. הוא לא צריך נדבה.
התרעות פיקוד העורף