"אין עבודה, אין הכנסות, אבל ההוצאות ממשיכות כרגיל. שכירות, עובדים, ספקים. זה מצב בלתי אפשרי", היא אומרת. לדבריה, הפגיעה אינה רק בירידה בביקוש, אלא בשיבוש עמוק של יכולת התפעול: "השליחים לא נכנסים לאזור. יש הזמנות שלא נאספו שבועות. נהגים במילואים, אין רצף עבודה - הכל נשבר".
שוורץ מספרת כי במשך שנים עבדה עם רשתות גדולות ונהנתה מפעילות יציבה, אך המציאות הביטחונית טרפה את הקלפים. "זה לא שאין לקוחות. יש ביקוש ויש רצון, אבל אין אפשרות לעבוד בצורה תקינה". לדבריה, גם בסטודיו בנהריה הקושי בולט: "אין מיגון מספק. באזעקה אחת נדחסים עשרות אנשים למיגונית אחת, ואין מקום לכולם. אנשים מפחדים להגיע, ועובדים חוששים לעבוד בתנאים כאלה".
גם כוח האדם נפגע באופן ישיר. "המנהל שלי כבר שש פעמים במילואים, ויש עובדים שפשוט לא מגיעים. נאלצתי לפטר כי אין לי איך להחזיק אותם". לדבריה, הקושי המרכזי הוא תזרימי: "אני מתגלגלת מהלוואה להלוואה, נכנסת למינוס, והבנק נותן רק עוד אשראי. זה לא פתרון, זה להעמיק את הבור".
היא מדגישה כי אין מדובר בכישלון עסקי: "העסקים שלי טובים, יש ביקוש, יש לקוחות. זה לא שנכשלתי - זה משבר תזרימי שנכפה עליי". הביקורת שלה כלפי המדינה חריפה: "עוד לא קיבלנו שקל. ביקשתי מקדמות - כלום. גם כשעובד יוצא למילואים אני צריכה לשלם לו, ורק אחר כך לרדוף אחרי ההחזרים. איך עסק אמור להתקיים ככה?".
לדבריה, מדובר בפגיעה כפולה, כלכלית וחברתית. "כל המהות של העסק היא מפגש ומשחק בין אנשים. כשאין התקהלויות - אין פעילות. אי אפשר להחליף את זה". היא מוסיפה כי המשבר חורג מהעסק הפרטי שלה: "ילדים לא לומדים חודשים, אין מסגרות, ואנשים חיים בסטרס מתמשך. זו לא רק פגיעה בעסק, זו פגיעה בקהילה".
בלס מספרת כי יום לפני פרוץ ההסלמה פתחה מרכז חדש בגעתון, שהיה אמור לארח פעילות קהילתית ענפה. בפועל, "הפעילות היחידה שם כרגע היא להכניס אנשים למקלט בזמן אזעקות".
על רקע הירידה החדה בתחום האירועים, החל לפתח את פעילות "ביס", אך גם זו מתקשה להתרומם בצפון. "התושבים פחות יוצאים, פחות קונים, אין תנועה". לדבריו, הפתרון היחיד היה להתרחב מחוץ לאזור: "אני עובד גם במרכז, בירושלים ובמקומות נוספים. זה הרבה נסיעות, הרבה זמן והרבה הוצאות, אבל אין ברירה".
בר מדגיש כי לא מדובר בצמיחה, אלא בהישרדות. "היינו רוצים להתפתח בצורה מסודרת, אבל כרגע זה פשוט להחזיק את הראש מעל המים". בשונה מאחרים, הוא נמנע מביקורת ישירה על המדינה, אך מבהיר: "אני יותר מאשמח שהעסקים יחזרו לעבוד כמו שצריך, מאשר לקבל כסף. אני מחכה שהצפון יחזור לנשום".
"כל פעם קצת מתרוממת ואז עוד פעם מנחיתים", היא אומרת. "השבוע היה פשוט כלום, אבל השכירות וההוצאות ממשיכות לרדת". לדבריה, גם כשהחנות פתוחה, אין פעילות אמיתית: "אנשים באים, שומעים אזעקה ובורחים. אין ראש לקניות, אין תיירים, ואין תנועה".
אלבז מצביעה גם על כשל במנגנוני הפיצוי: "במלחמה הקודמת לא קיבלתי פיצויים, כי השוו אותי לשנים קודמות אבל אז רק פתחתי את העסק. גם עכשיו, אם ישוו לתקופה שכבר הייתה תחת מלחמה, זה לא ישקף את הנזק. המתווה לא רואה עסקים חדשים".
למרות הכל, היא ממשיכה להיאבק: "אני לא מבקשת להרוויח, רק להחזיר את השכירות. זה מקום שנותן במה לעוד יוצרים, ואני נלחמת להחזיק אותו".
לדבריה, הם מנסים לספק ליווי מקצועי וכלים מעשיים. "המטרה שלנו אינה רק לסייע לעסקים 'להחזיק את הראש מעל המים', אלא לצייד אותם בכלים פרקטיים לניהול פיננסי חכם, אסטרטגיות שיווקיות מותאמות למציאות המשתנה ופיתוח מנועי צמיחה חדשים. אנו פועלים ללא לאות כדי להבטיח שהכלכלה המקומית שלנו תצא מהמשבר הזה כשהיא חזקה, גמישה ומצליחה יותר מבעבר".
הסיפורים השונים מציירים תמונה רחבה של מציאות עסקית תחת אש: שיבושי תפעול, היעדר ודאות, פגיעה בביקוש ובתנועה, לצד עומס כלכלי ונפשי כבד. עבור רבים מבעלי העסקים בצפון, השאלה כבר אינה כיצד לצמוח אלא האם יצליחו לשרוד עד לחזרה לשגרה, ואם כשהיום הזה יגיע, עדיין יישאר מה להציל.
התרעות פיקוד העורף