כאשר תנאים גלובליים נוחים נפגשים עם מטבע מקומי חזק, לפחות חלק מההקלה אמורה להגיע לצרכן. לא בהכרח בן לילה, אבל בוודאי באופן שניתן להרגיש בקופה. בישראל של 2026 זה פשוט לא קרה. הדולר היציג נסחר סביב 3 שקלים, לעומת כ-3.65 שקלים בתחילת ינואר 2025. מדובר בהתחזקות של יותר מ-20% בתקופה קצרה יחסית, שינוי שהיה אמור להשפיע על עלויות היבוא, חומרי הגלם ומוצרי הצריכה.
במקביל, חומרי הגלם המרכזיים בתעשיית המזון הציגו ירידות חדות: הסוכר ירד ב-22%, האורז ב-10.6%, הקקאו ב-58.9%, וקפה ערביקה ב-12.8%. החיטה נותרה כמעט ללא שינוי, עם עלייה של 1.2% בלבד בחיטת HRW וירידה של 0.6% ב-SRW. בחלק ניכר מהקטגוריות לא היה בסיס לגל התייקרויות חדש. הייתה כאן הזדמנות לבלימת מחירים, ואולי אף לירידות מדודות.
במוצרים עתירי סוכר, ירידה חדה במחיר הסוכר בשילוב עם שקל חזק היו אמורים לבלום עליות. במוצרי קמח ודגנים, יציבות החיטה והמט"ח הנוח היו אמורים לייצב מחירים. במוצרי שוקולד וממרחי קקאו, הירידה של כמעט 59% הייתה אמורה לצמצם לחץ על המחיר. בפועל, הציבור כמעט לא הרגיש זאת. וזהו בדיוק הסימן לכשל שוק: כאשר שוק מתנהל תחרותית, הוזלות חומרי גלם ומטבע חזק מחלחלים, ולו בהדרגה, אל המדף. כאשר זה לא קורה, צריך לשאול שאלות פחות נוחות.
כאשר הסוכר ירד ב-22%, הקקאו ב-58.9%, האורז ב-10.6% והשקל התחזק ב-20%, לפחות במוצרים מסוימים היה אמור להתרחש שינוי. לא קסם, אבל עצירת עליות. שחיקת מרווחים. תחרות אגרסיבית יותר. כאשר גם זה לא קורה, קשה להשתחרר מהמסקנה שהבעיה אינה רק בעלויות, אלא במבנה ריכוזי שמאפשר לשחקנים המרכזיים לספוג את ההקלה במקום לחלוק אותה עם הציבור.
השאלה הכלכלית החשובה ביותר כעת: כיצד ייתכן שבמשק קטן ומרוכז, שבו כל שינוי זעיר בעלויות מגויס להצדקת התייקרות, אין כמעט מנגנון שמייצר תנועת נגד כשהתנאים משתנים לטובת הציבור?
יש כאן סיפור על שוק שיודע להתריע במהירות כשרוצה להעלות, אבל שותק כשיכול להוריד. על מערכת שמסבירה היטב מדוע לצרכן מגיע לשלם יותר, אך כמעט לא מציגה לו מתי מגיע לו לשלם פחות. ועל משק בית ישראלי שממשיך לממן את הפער הזה מדי שבוע, מדי חודש, שנה אחר שנה. אם ישראל רוצה להיאבק באמת ביוקר המחיה, עליה לבחון לא רק את ההתייקרויות, אלא גם את היעדר ההוזלות. כי כל עוד ההוזלות נעלמות בדרך, אין כאן רק יוקר מחיה. יש כאן כשל שוק.
התרעות פיקוד העורף