לצורך הפשטות, ואף שכפי שציינו שער הדולר כבר ירד מתחת לשלושה שקלים, השער הנוכחי שאליו נתייחס בכל הדוגמאות יהיה השער היציג של יום שני השבוע, שעמד על 3.003 - או בקיצור 3. סתם כדי שיהיה יותר קל עם חישובי המעטפה והדוגמאות. בתור שער הדולר של לפני שנה ניקח את השער היציג של 9 באפריל 2025, שעמד על 3.813, או בקיצור 3.8 – התחזקות של כ־27% בשקל מול הדולר. לא רע. או שכן?
בואו נתחיל מהבסיס – הטיול למנהטן או הביקור המשפחתי בפיניקס, זה שחישבתם שיעלה לכם עשרת אלפים דולר אז שמתם בצד כסף כל חודש עד שהגעתם ל־38 אלף שקל? עכשיו הוא עולה רק 30 אלף. את ה־8,000 שחסכתם אתם יכולים לשמור לבר מצווה של הילדים או להרביץ גם עצירה בליסבון על הדרך. בכל מקרה - הרווחתם.
איפה שהרווח הוא קצת יותר בתיאוריה הוא במקטע היבוא. נניח שפעם בחודש אני הולך לסופר וקונה חבילת חיתולים אחת, ושהיבואן - זה שמכר אותה לסופר - קונה אותה בעשרה דולרים, עשרה דולרים ששנה שעברה הוא היה צריך להביא בשבילם 38 שקל מהבית, אבל עכשיו הוא מביא רק 30. הוא חסך שמונה שקלים! לחבילה! כפול עשרות אלפי חבילות! משהו מזה בטוח יתגלגל אלינו הצרכנים, נכון? לפי התיאוריה הכלכלית של שוק משוכלל, התשובה היא כן. בפועל, אנחנו רואים שזה לא כל כך עובד. מקטע היבוא בארץ הוא לא מספיק תחרותי, והיבואנים אומנם ממהרים לגלגל את העלויות על הצרכן כשהשקל נחלש, אבל ממש לא ממהרים להוריד את המחירים כשהשקל מתחזק.
איפה זה כן עובד בצורה חלקה? ביבוא אישי, כשאתם מזמינים בעצמכם מאמזון או מעלי אקספרס את החיתולים, כל ההוזלה כתוצאה מהתחזקות השקל הולכת אליכם. ובמקומות שבהם יש נוסחה קבועה ופשוטה, כמו מחיר הדלק למשל – שאומנם עלה משמעותית החודש בעקבות חסימת מצר הורמוז ועליית מחירי הנפט, אך עדיין התחזקות השקל ספגה כמעט שקל של התייקרות.
גם היצוא, בכיוון ההפוך, הוא מאוד אינטואיטיבי. נניח שאני מייצר חיתולים בעצמי ומוכר אותם לחו"ל, עם מחזור מכירות של עשרה מיליון דולר בשנה. בשנה שעברה יכולתי להרשות לעצמי לשלם משכורות, שכירות ושאר הוצאות של 38 מיליון ועדיין להרוויח יפה בשקלים. אבל בשער החליפין הנוכחי ההכנסות שלי הן כבר לא 38 מיליון שקל – הן רק 30 מיליון. אני אסיים את השנה בהפסד, אף שהמכירות וההכנסות בדולרים לא השתנו כלל. זה נכון לתעשייה המסורתית ונכון גם להייטק באותה המידה – סייבר או חיתולים, מוצר שמתומחר בדולרים הוא מוצר שמתומחר בדולרים.
אוקיי, אפשר להגיד, זה נשמע כמו בעיה של בעלי מפעלים או מנהלי חברות, אבל אני? אני בסך הכל שכיר שמקבל תלוש בסוף החודש ויוצא כל יום הביתה בחמש. איך זה משפיע עליי? התשובה היא שגם עובדים רבים הם יצואנים – פשוט לא של סחורה אלא של העבודה שלהם.
נניח שאתם עובדים בחברה בינלאומית, נגיד אנבידיה או אינטל. גם אם מעולם לא העמיסו אתכם על קונטיינר בנמל, העבודה שלכם עדיין נמכרת לחו"ל – בטבלה בדוח השנתי שהכותרת שלה היא הוצאות שכר. והדוח הזה הוא בדולרים, ולכן כשמישהו שם במטה של החברה האם יסתכל על ההוצאות שכר של הסניף הישראלי, הוא כמעט בוודאות ישאל "מה לעזאזל". איך סעיף שרק לפני שנה עמד על 100 מיליון דולר, לצורך העניין, קפץ פתאום ב־27% בלי שגייסנו עובדים, בלי שהמשכורות השתנו, ובעיקר – בלי שהפרודקטיביות עלתה. אולי, הוא עלול לחשוב לעצמו, עדיף לסגור את הסניף הזה ולפתוח עוד אחד בהודו במקום? וזה ממש לא רק מדינות עולם שלישי: אם השקל ימשיך להתחזק ככה, יכול להיות שאפילו בארה"ב כבר יהיה יותר משתלם.
גם הכנסות ממיסים זה קצת רחוק. בואו נדבר עלינו, על תיק ההשקעות שלנו, על הפנסיה והחסכונות שלנו. כנראה שחלק משמעותי מהם מושקע במניות בחו"ל - במדד ה־S&P 500 לדוגמה – שאכן עלה יפה בשנה האחרונה ורשם תשואה דו ספרתית, אבל בפועל התשואה שהגיעה לכיס של החוסך הייתה של אחוזים בודדים ובניכוי אינפלציה כבר כמעט אפסית. אותו מנגנון פעל כמובן גם על יתרות המט"ח של בנק ישראל, על ההשקעות מעבר לים של קרן העושר, ועוד ועוד נכסים שנקובים בדולרים – כולם הראו תשואה חלשה יותר השנה בגלל השקל שהתחזק.
אבל יודעים מה, חלאס לדבר על כסף. לא הכל בחיים זה כסף, יש גם ערכים – ויש גם עמותות שמקדמות אותם. והעמותות האלו צריכות כסף. ושם, בפילנתרופיה היהודית, נמצאת הבטן הרכה של התחזקות השקל. כי הכסף הזה מגיע בחלקו לפחות מעבר לים, 2.5 מיליארד דולר ממנו נכון ל־2020, וגם הוא, כמו החסכונות שלכם והתשלום שהיצואנים מקבלים על הסחורות שלהם, שווה עכשיו פחות. ובניגוד לחברה מסחרית, שיכולה לפחות בתיאוריה להעלות מחירים כדי לפצות על שער הדולר (אם כי זה יהפוך אותה לפחות תחרותית בשוק העולמי), העמותות לא יכולות לדרוש מהתורמים מחו"ל לתרום יותר רק כי הדולר נחלש. הם פשוט סופגים את הפער ומקבלים פחות שקלים בפועל, מה שעלול להתבטא בצמצום הפעילות הערכית ולעיתים גם בפיטורי עובדים.
גם עידוד עלייה זה ערך. מאה אלף עולים חדשים הצטרפו למדינת ישראל בשלוש השנים האחרונות, יותר מ־15 אלף מתוכם הם פנסיונרים שמסתמכים על חסכונות או קצבת "סושיאל סיקיוריטי". חסכונות וקצבה שנקובים בדולרים. בהנחה שהקצבה הממוצעת היא סביב 2,000 דולר בחודש, הם ראו בתוך שנה את ההכנסה שלהם נשחקת מ־7,600 שקל ל־6,000 בלבד. כשמדברים על משק בית, הפער הוא כבר של יותר מ־3,000 שקל – בזמן שהוצאות המחיה בישראל לא רק שלא ירדו אלא עלו בכמה אחוזים. לא בדיוק "קבלת הפנים" שהם ייחלו לה.
זה משפיע גם על שוק הנדל"ן ברמה מסוימת, כשיהודים מחו"ל, אלו שתכננו לקנות דירה על הטיילת בנתניה או בממילא בירושלים, מגלים שבזמן שהם התארגנו על הכסף הדירה "ברחה" להם. ואפילו שלפי הלמ"ס וגם לפי המחקר שציטטנו בשבוע שעבר מחירי הדיור ירדו, ירידת מחירים של כמה אחוזים לא מפצה על פער של עשרות אחוזים בשער החליפין.
לפני כמה חודשים, ממש בתחילת 2026, ביבי התראיין ל"אקונומיסט" – אותו ריאיון מפורסם שבו הכריז שתוך עשור נתנתק מכספי הסיוע האמריקאיים – ואמר שם שהחזון שלו הוא שהכלכלה הישראלית תצמח לטריליון דולר תוך עשור. חלום שאפתני, בהתחשב בעובדה שב־2025 התוצר של מדינת ישראל עמד על בערך 600 מיליארד דולר, מה שידרוש צמיחה של כ־5% בשנה, ואפילו יותר אם לוקחים בחשבון את האינפלציה – וזה, למעט במדינות מתפתחות שנקודת המוצא שלהן נמוכה מאוד, לא ממש ריאלי.
מצד שני, כשחושבים על זה בשקלים, התוצר של מדינת ישראל הוא בערך שני טריליון שקל. מובן שגם הנתון השקלי מושפע משער הדולר, וכולל למשל את ההכנסות מיצוא שעליהן דיברנו כבר, אבל לפחות "על הנייר" עם כל אחוז של שינוי בשער החליפין היעד של טריליון דולר הולך ונראה יותר ריאלי גם בלי לייצר חבילת חיתולים אחת יותר - כל מה שצריך זה שהדולר ימשיך להיחלש לרמה של שני שקלים לדולר, ואנחנו כבר שם.
התרעות פיקוד העורף