ממשלת הליכוד עסוקה בשבועות האחרונים במרוץ מטורף אחרי הזמן כדי להספיק לבזוז לכאורה כמה שיותר מהקופה הציבורית. רגע לפני שהיועצת המשפטית לממשלה תנחית הוראה האוסרת מינויים בגלל הבחירות, החלו בממשלה בחיפוש סידורי עבודה לעשרות מאנשי שלומם. למי שיום לאחר הבחירות עלול לבקש דמי אבטלה, חייבים ליצור סידור עבודה כלשהו - אחרת חלילה הוא עלול לערוק למפלגה אחרת, או מה שגרוע יותר - לפתוח בטעות את הפה. מדובר במשימה לא פשוטה.
אבל עוד לפני שמגיעים למינוי הנכסף, שרי הממשלה המסוכסכים בינם לבין עצמם חייבים להתגבר על משקעי העבר ומכשולי האגו, לעצום עיניים ולבלוע את הגלולה הפוליטית המרה. לפוליטיקאי השואף לכוח, כבוד וכסף - זה לא פשוט. דודי אמסלם, השר הממונה על החברות הממשלתיות, ניסה למנות את גלעד ארדן ליו"ר התעשייה האווירית, אבל שר הביטחון ישראל כ"ץ, ממפלגתו של אמסלם, סירב לבלוע את גלולת "היום שאחרי" ומנע את המינוי בגופו.
בסופו של דבר, מונה כמועמד פשרה בועז לוי, המשמש כמנכ"ל התעשייה האווירית. באותה ההזדמנות הוחלט ששר האוצר לשעבר יובל שטייניץ, ששמר על יחסים תקינים הן עם אמסלם והן עם כ"ץ, ימשיך כיו"ר רפאל שלוש שנים נוספות.
גם שר האנרגיה אלי כהן, המבין דבר או שניים בפוליטיקה, לא מבזבז אנרגיה - ומשתף פעולה לא רע עם דודי אמסלם. למנכ"ל הרכבת לשעבר משה שמעוני, פעיל מרכזי בליכוד, היה צורך בסידור עבודה דחוף, ובסופו של דבר הוא נמצא. שמעוני יחליף את דורון ארבלי, שמונה על ידי כהן עצמו ליו"ר חברת החשמל. מכיוון שארבלי לא התלהב להיפרד מהתפקיד, הוא יפוצה דרך מינויו ליו"ר חברת מקורות, הנמצאת גם כן תחת אחריות השר כהן.
סאגה נוספת נוגעת לתפקיד למנהל רשות מקרקעי ישראל היוקרתי. מאז פרישת ינקי קוינט, לפני ארבעה חודשים, המשרה עדיין לא מאוישת. תחילה נזרק לאוויר שמו של יוסי שלי, יקירה של משפחת נתניהו, אבל לכל תעלול והטרלה יש גבול - והוא לא קודם. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ניסה למנות את מקורבו יהודה אליהו, אבל מכיוון שבליכוד לא סובלים את סמוטריץ', שר השיכון (הזמני) חיים כץ טרפד את המהלך - ומינה כממלא מקום את עידן מועלם, חסר כישורי הנדל"ן.
בניגוד לרשות מקרקעי ישראל ולמשרדי הממשלה אחרים, סמוטריץ' באוצר עושה ככל העולה על רוחו כל עוד נתניהו מרשה. הוא מינה כמנכ"ל את ישראל מלאכי, איש סודו, מקורבו ועושה דברו המוחלט. הגלולה המרה, שאילן רום המנכ"ל הפורש לא היה מוכן לבלוע, היא צפיחית בדבש בעיני העסקן מלאכי. לא ברור כיצד אנשי מקצוע איכותיים כמיכל עבאדי, החשבת הכללית, או מהרן פרוזנפר, הממונה על התקציבים, מוכנים לעבוד תחתיו.
רום, לשעבר בכיר במוסד, חישב יפה את מהלכיו, ולאחר שפרש מניהול אוצר הוא נחשב כמועמד מוביל לתפקיד ראש המל"ל, ההולם הרבה יותר את כישוריו. רום אפילו מועמד מתאים יותר לתפקיד ראש המוסד, בוודאי בהשוואה לרומן גופמן, שמינויו כבר אושר בוועדת גרוניס. לא אפול מהכיסא אם מינויו של גופמן ייפסל בבג"ץ - ואז אולי רום יזכה מן ההפקר.
את אחד מתפקידי המפתח, והוא נציב שירות המדינה, עומד לקבל דורון כהן, לשעבר מנכ"ל האוצר. אני מכיר את כהן עשרות שנים. מדובר באדם חביב, איש רעים להתרועע ומנוסה במגזר הפרטי. אלא שבתפקיד מאתגר זה בשירות הציבורי הוא חייב לגדל עמוד שדרה ויכולת עמידה מול משפחת המלוכה. אם זה לא יקרה, הוא ייאלץ לבקר לאחר הקמת הממשלה הבאה בלשכת העבודה.
האתגר הפוליטי הגדול הוא סידור עבודה לפליטי הליכוד, כמו ציפי חוטובלי, השגרירה לשעבר בלונדון, אוסנת מארק, ששירתה בנאמנות מוחלטת את שרה נתניהו, ופליטי תוכנית הריאליטי המכונה פריימריז בליכוד. לכן, באופן לא מקרי, נתניהו דוחה כהרגלו לרגע האחרון גם את הבחירות המקדימות בליכוד, מחשש לתגובת שרשרת של עשרות חברי כנסת שיראו בכנסת הבאה את הפרלמנט בערוץ הכנסת 99.
מה המכנה המשותף לטרלול המינויים הללו? האינטרס הציבורי? ממש לא! איך לשרת טוב יותר את האזרחים? תפסיקו להצחיק אותי! אז אולי לבעלי התפקיד יש כישורים כלכליים ניהוליים יוצאי דופן? עוד בדיחה לא מוצלחת.
כל המינויים נועדו לשרת במקרה הטוב את האינטרסים הפוליטיים הצרים של אנשי הליכוד, ובמקרה הגרוע - את משפחת נתניהו. הדבר העצוב הוא שעם בוא הממשלה החדשה, ותהיה אשר תהיה, האינטרסים יעודכנו, וכל בעלי התפקידים עלולים יום אחרי הבחירות לבקש דמי אבטלה.
"אנחנו בודקים כל הזמן את המספרים כדי לוודא שאנחנו עומדים ביעד. כרגע אנחנו לא מעדכנים כלפי מטה את התחזיות, אבל אחרי נתוני הרבעון השני נחליט מה לעשות. העובדה שבינואר־פברואר נגבו בזכות מיסוי ההייטק 10 מיליארד שקל כתשלומים חד־פעמיים, אפשרה לכלכלן הראשי באוצר להעלות את היעד".
"ועדיין, למרות זאת, כדאי לנישומים שיש להם מה לדווח לנצל את חלון ההזדמנויות, כולל מחזיקי קריפטו, ולהגיש הצהרות הון. תאמין לי שאנחנו משקיעים המון מודיעין כדי להגיע למחזיקי המטבעות הדיגיטליים. אם נגיע לנישום שסרח, הוא יהיה חשוף לקנסות ולהליכים פליליים".
באותה עת הצליח ח"כ לין להוביל את אם כל הרפורמות המשפטיות בישראל, הכוללות את חוק יסוד "חופש העיסוק" ואת חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". שני אלה מעגנים בחקיקה מוצקה את זכויות היסוד של אזרחי המדינה, והולמים את היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. זו הייתה מעין גרסת כחול־לבן למהפכת הוורדים שהתרחשה בגיאורגיה 11 שנים מאוחר יותר, אשר אילצה את הנשיא הנבחר אדוארד שוורדנדזה להתפטר.
עד עידן לין, כל הפוליטיקאים, ובהם מאורות כמו אמנון רובינשטיין, ניסו להעביר חוקה לישראל ונכשלו. חוקי היסוד התקבלו בהסכמת אנשי האופוזיציה ללא מכונות רעל וללא שפיכות דמים ואלימות פוליטית. בוועדת החוק ישבו תותחי אופוזיציה כמו פרופ' שמעון שטרית, פרופ' דוד ליבאי, שולמית אלוני, מיכאל בר זוהר ומשה שחל.
לצד ח"כ לין ישבו בוועדה אישי קואליציה כמו עוזי לנדאו, רובי ריבלין (לימים נשיא המדינה) וצחי הנגבי. את הצלע היהודית בוועדה השלים איש המפד"ל ח"כ יצחק לוי, שבזכות ישיבתו בוועדה הוכרזה ישראל לא רק כמדינה דמוקרטית אלא כיהודית ודמוקרטית.
המהפכה המשפטית שבוצעה אז הייתה דרמטית מכל מהפכה משפטית אחרת, אבל דורסנית הרבה פחות. במהפכה המשפטית המתבצעת כיום, שר המשפטים יריב לוין הודיע שלא יציית להחלטות בג"ץ. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן מאיים לחוקק חוק שיביא להדחת שופטי בית המשפט העליון. איזה פער תהומי קיים בין הנהגת הליכוד הליברלית מלפני 34 שנה לבין ההנהגה הנוכחית, שעושה הכל כדי לפגוע בלגיטימציה המשפטית.
אוריאל לין אומר לי: "גם בוועדת החוקה היום יושבים אנשים מוכשרים. ההבדל הגדול הוא שאז פעלנו לא על פי הכתבת קואליציה, אלא בשכנוע פנימי של החברים לגבי השאלה מה תואם באמת לאזרח ולחברה, ואיזו שיטת משטר עדיפה. אז לא היו אופוזיציה וקואליציה. הרכב ועדה כזה הוא אירוע של אחת למאה שנה".
באירוע השקת הספר דיבר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בצורה קורקטית והחמיא ללין. "האדריכל העיקרי של חוקי היסוד הוא אוריאל לין. מהפכה חוקתית זו אינה פרי של חקיקה שיפוטית של בית המשפט אלא של הכנסת. לין וחברי כנסת, ולא השופטים, הולידו מהפכה ללא שפיכות דמים אלא בתבונה. צר לי שחסרים לנו היום מחוקקים כמו אוריאל. הוא תמיד ביטא את הערך הדמוקרטי של הרוב ולא את עריצות הרוב".
האירוע בהילטון נשא אופי חברתי. זה הזכיר מעין פגישת מחזור של מערכת פוליטית, משפטית ועסקית שהייתה ואיננה עוד. "אח, פגישה, פגישה שכזאת", כמילות השיר. כולם חולמים שהיא תחזור.
נכחו בו האורים והתומים של מערכת המשפט, ובהם ברק, המשנה לנשיא העליון לשעבר פרופ' חנן מלצר, פרופ' יוסי גרוס, עו"ד אילן בומבך, עו"ד אליעד שרגא - יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד עמית בכר - נשיא לשכת עורכי הדין, ומייסד אוניברסיטת רייכמן - אוריאל רייכמן. האחרון, ששימש בעבר כדיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, הודה שבזכות חוק חופש העיסוק נפרצו שערי הפקולטות למשפטים בישראל לסטודנטים השואפים ללמוד משפטים - ולא רק לקהל אליטיסטי מבני אצולת הממון.
עוד נכחו "לשעברים" כמו גליה מאור, מנכ"לית לאומי; דודו גרנות, מנכ"ל דיסקונט; וזלמן שובל, בעל השליטה בבנק ירושלים, שהוא - כמו שר האוצר לשעבר משה ניסים - נמנים עם מועדון ה־90. השתתפו גם אלישע ינאי, מנכ"ל מוטורולה לשעבר, גד פרופר, לשעבר הבעלים של אסם, איש העסקים יורם מוקדי וסמי וטובה סגול.
בשל העובדה שלין שימש בעבר כנשיא איגוד לשכות המסחר, השתתפו במפגש גם ראשי הארגונים העסקיים, ובהם נשיא איגוד הלשכות הנוכחי שחר תורג'מן, נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר רון תומר ונשיא התאחדות בעלי המלאכה יוסי אלקובי.
"אחד הדברים החשובים שהעברתי הוא חוק חופש העיסוק", אמר לין והוסיף: "ח"כ לוי הזכיר כי בתנ"ך מופיעים ערכים על הדאגה לחלש, לאלמנה, לגר וליתום. נאמר שאם עבד בורח מאדונו, אסור להחזירו - אלא בקרבך יישב. מאידך, בחוקה האמריקאית משנת 1787, שאנחנו כל כך מבקשים ליישם, נקבע שתושבי צפון ארה"ב התחייבו להחזיר עבדים שברחו מהדרום אליהם. אז הנה, בנושא זה הקדמנו את האמריקאים".
לדבריו, "בישראל פעלו מכללות עוד לפני חוק חופש העיסוק. אבל החוק אפשר לכל צעירה וצעיר ללמוד משפטים בישראל ולא לנסוע לחו"ל. זה קרה אחרי שפרופ' איתמר רבינוביץ', דיקאן האוניברסיטה, טען שאם יוסיף למכסת הפקולטה עוד סטודנט אחד, היא תחדל להיות כמו קיימברידג' או הרווארד. הם קבעו מכסה מצומצמת של תלמידים. עד כדי כך היא הייתה אליטיסטית".
התרעות פיקוד העורף