הפסקת האש הזמנית עם איראן מחזירה בימים אלה לשיח הציבורי תחושת הקלה זהירה. אחרי שבועות של האטת המשק, דריכות וחוסר וודאות, גם הכלכלה מחפשת סימנים ליציבות. בהיי טק הישראלי, הסימנים האלה לא קשים לאיתור: שנת שיא באקזיטים, גיוסים מרשימים, ותחושה מחודשת של חוסן. אלא שדווקא ברגעים כאלה כדאי לעצור. לא פעם, הרגע שבו נדמה שהסכנה התרחקה הוא גם הרגע שבו מתחילים להסתכל על המספרים הלא נכונים. משום שהשאלה הכלכלית החשובה באמת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אינה מה נמכר השנה, אלא מה בכלל מוקם כאן עכשיו.
בחודשים האחרונים מתפרסמים דוחות שמציגים את ההיי טק הישראלי כענף ששומר על כוחו גם בתקופה של טלטלה. לפי דוח רשות החדשנות לשנת 2025, חברות ההיי טק גייסו כ־10.6 מיליארד דולר ב־2024. דוח PwC Israel מצביע על 2025 כשנת שיא באקזיטים, עם עסקאות בהיקף כולל של כ־58.8 מיליארד דולר, עלייה של כ־340 אחוזים לעומת השנה הקודמת, והשנה השנייה בגודלה בהיסטוריה של הענף.
הקריאה הרווחת של הנתונים הללו מדברת על תיקון טבעי לאחר שנות הבועה של 2021 ו־2022, ועל חזרה לרמות פעילות סבירות. אלא שקריאה כזו מתמקדת במה שכבר נבנה, ומתעלמת מהשאלה המהותית יותר. לא מה נמכר השנה, אלא מה בכלל מוקם כאן היום.
מרבית האקזיטים הגדולים של 2025 אינם תוצר של השנים האחרונות. לפי דוחות PwC ורשות החדשנות מדובר בחברות שהוקמו לפני חמש, עשר ולעיתים אף עשרים שנה. Wiz הוקמה ב־2020, Armis ב־2015, CyberArk עוד ב־1999. אלו הצלחות מרשימות, אך הן משקפות החלטות השקעה, תשתיות וסביבה רגולטורית של העשור הקודם. הכלכלה, לעומת זאת, נבחנת ביכולת שלה לייצר את גל החברות הבא.
וכאן התמונה משתנה. על פי דוח רשות החדשנות לשנת 2025, מספר הסטארט אפים החדשים המוקמים בישראל צנח בכ־64 אחוזים בעשור האחרון, מ־1,404 חברות חדשות ב־2014 ל־505 בלבד ב־2024. זו אינה תנודה מחזורית אלא מגמה מתמשכת, שהחלה עוד לפני המלחמה והמשבר הגיאופוליטי.
במקביל, ההשקעות בשלבי seed ו־pre seed ירדו בכ־59 אחוזים בתוך שנתיים, מ־2.2 מיליארד דולר ב־2022 ל־0.9 מיליארד דולר ב־2024. גם בארה״ב ובאירופה נרשמה ירידה בהשקעות מוקדמות, אך מתונה יותר. כ־23 אחוזים בארה״ב וכ־40 אחוזים באירופה, לעומת כמעט 60 אחוזים בישראל.
המשמעות אינה תיאורטית. פחות חברות קמות היום, ולכן פחות חברות יגיעו לבשלות בעוד חמש עד עשר שנים. כל סטארט אפ שלא נוסד ב־2024 הוא חברה שלא תגיע לאקזיט ב־2030. כל מיליארד דולר שלא הושקע בשלבים מוקדמים ב־2023 הוא חור בשרשרת הצמיחה העתידית של המשק.
גם דפוסי האקזיטים עצמם משתנים. לפי דוח PwC Israel לשנת 2025 נמכרו 22 חברות שהוקמו בשלוש השנים האחרונות, לעומת 8 בלבד ב־2024. מדובר בחברות שנמכרו לאחר שלוש עד חמש שנות פעילות, מוקדם משמעותית ממחזור החיים הטבעי של חברה טכנולוגית. בנטרול עסקת Wiz, גודל העסקה הממוצעת ירד בכ־40 אחוזים. ריבוי עסקאות מוקדמות הוא לרוב סימן לשוק עם פחות חלופות הון, לא לבשלות מואצת.
אולם השינוי העמוק ביותר מתרחש עוד קודם, בשלב שבו מתקבלת החלטת ההתאגדות. בשיחות עם יזמים עולה דפוס מצטבר. אי ודאות פוליטית ורגולטורית, חשש מהשפעת צעדי ממשלה על משקיעים זרים, והבנה של יתרון כלכלי מובנה בהתאגדות בארה״ב, הן עבור משקיעים והן עבור מייסדים שנמצאים שם בעת המכירה. עם הזמן השילוב הזה הפך לברירת מחדל.
הנתונים משקפים זאת היטב. לפי דוח רשות החדשנות לשנת 2025, יותר מ־80 אחוזים מהיזמים הישראלים בוחרים כיום להתאגד בארה״ב. ואלה שכבר בחרו להקים חברה ישראלית, חלקם מבצעים בשלב מאוחר יותר מה שמכונה היפוך שרוול. מדובר במהלך שבו חברה שהתאגדה בישראל משנה את מבנה הבעלות כך שהחברה האם הופכת לאמריקאית, בעוד החברה הישראלית נשארת כחברת בת.
מבחינת מבנה השוק, זהו מהלך צפוי. הוא מאפשר גישה רחבה יותר להון אמריקאי, התאמה לציפיות משקיעים, והשתלבות במנגנוני מיסוי ותמריצים בארה״ב. אך מבחינה פיסקלית, ההשלכות עבור ישראל ברורות. כאשר החברה האם והקניין הרוחני מוחזקים מחוץ לישראל, מס רווחי ההון על האקזיט נגבה ברובו במדינה הזרה. מעבר לכך נפגע גם בסיס המס העתידי. רווחי חברות, פעילות מו״פ מתקדמת, תגמול הוני לעובדים ומיסוי מניות נרשמים מחוץ לישראל. במונחים מצטברים, כל חברת צמיחה שמבצעת היפוך שרוול מייצרת למדינה הכנסות נמוכות משמעותית לאורך חייה הכלכליים, גם אם פעילות מסוימת נותרת בישראל.
בנקודה הזו הדיון כבר אינו עוסק בהתנהגות יזמים, אלא במבנה תמריצים. כאשר כללי המשחק מתגמלים התאגדות זרה ומחלישים החזקה מקומית של קניין רוחני, התוצאה אינה חריגה אלא תוצאה צפויה. כאשר דפוס כזה משוכפל על פני מאות חברות, ההשפעה הופכת מערכתית, ופוגעת בבסיס הצמיחה של המשק בטווח הארוך.
המסקנה היא כלכלית. ישראל אינה יכולה להסתפק בקריאות כלליות לחדשנות או בתקווה שהשוק יסדר את עצמו. אם מדינות אחרות יוצרות מנגנונים שמעודדים החזקה מקומית של חברות וקניין רוחני, גם ישראל נדרשת לייצר מנגנון מקביל, מותאם למציאות המקומית. כזה שנותן ליזמים תמריץ אישי וברור להקים חברה ישראלית, להשאיר את הקניין הרוחני בישראל, ולשמור על מעמד של תושב ישראל לאורך שנות הצמיחה, או לחזור לישראל לקראת או מיד לאחר האקזיט.
הסיכון המרכזי להיי טק הישראלי אינו קריסה פתאומית, אלא שחיקה שקטה. כזו שאינה בולטת בדוחות שנתיים, אך נוכחת היטב בחשבון הכלכלי של חמש עד עשר השנים הבאות. כל עוד האקזיטים של העבר ממשיכים להופיע בסטטיסטיקה, קל להתבלבל. מדיניות אחראית נמדדת ביכולת לזהות את מה שעדיין לא נולד.
הכותבת היא חברת סגל בתכנית MBA במרכז האקדמי פרס, חוקרת אקסלרציה טכנולוגית ומנכ״לית Impact360
התרעות פיקוד העורף