בשבוע שעבר העדתי כאן על עצמי כגרגרן: לקוח מועדף על מעדניות ומסעדות ברחבי הארץ, קצת פחות על מתווכי נדל”ן או יבואני רכב. אחד המשפטים החביבים עליי כשמגיע שלב החשבון במסעדה התורנית שאליה לקחתי את הילדים הגדולים שלי הוא: “נהניתם מהאוכל והיין? טוב מאוד – תזכרו את זה בבקשה כשלא יהיה לי די כסף לקנות לכם דירה!”.
כלומר, למרות מצבנו העגום לאחר יותר משנתיים וחצי של מלחמה – או אולי אפילו בגללו - אנחנו מתנפלים על הנאות החיים בערך שנייה אחרי שאנחנו יוצאים מהממ”ד: טסים לחו”ל למרות המחירים הגבוהים, פועל יוצא של חזרה לשגרה חלקית בלבד מטעם חברות התעופה הזרות; רוכשים כלי רכב חדשים, למרות מיסוי שערורייתי ואף שאצל חלקנו, מרוב צפיפות על הכביש, הפקק מתחיל כבר ביציאה מהחניה (כלומר, למי שיש להם חניה); אוכלים במסעדות יקרות גם כשמנת שווארמה בלאפה עולה כאן כבר קרוב ל־25 דולר; ומעמיסים על העגלה בסופרמרקט אף שבכל פעם, כמעט משבוע לשבוע, תכולתה עולה לנו יותר.
ההסבר הנכון, לטעמי, הוא שילוב של כל אלה: גם אם סגנון החיים של צעירים בישראל הוא חלק מגל עולמי, הרי שאצלנו הוא מוגזם הרבה יותר, ככל הנראה בגלל השירות הצבאי בסדיר ובמילואים.
למצב הביטחוני יש השלכות גם על אוכלוסייה מבוגרת יותר: הנה, ישבנו במשך כחודש וחצי במרחבים המוגנים או בקרבתם. בתי הקולנוע ומקומות הבילוי כמעט שלא פעלו, המסעדות והברים פעלו חלקית, הטיסות לחו”ל הושבתו ברובן – וכך הלאה. חלק מהחלל מילאנו על ידי רכישות מוגברות, שלא לומר מוגזמות, בסופרמרקט.
ואז, אחרי כחודש וחצי של חיסכון־מאונס, יצאנו לחופשי, חלק מאיתנו אף תוגמל בפיצויים ומענקים, ו... יאללה, אודרוב, קדימה להסתער על הבילויים. כשכל זה מתרחש בצמוד לאביב, עונה של התעוררות והתחדשות גם בשנים כתיקונן (הלוואי שנזכה לאחת כזאת בקרוב!), הרי שמתרחשת “סערה מושלמת” בכל הנוגע לחשבון ההוצאות שלנו.
אלא שמעבר לכל אלה, יש פה גם פרמטר נסתר, זה שבזכותו (והמלעיזים יגידו “בגללו”) הכלכלה אינה מדע מדויק, למרות שהיא עושה שימוש בחלק מהכלים העומדים לרשות המדעים המדויקים, כמו תצפיות, ניסויים ונוסחאות מתמטיות. האלמנט החמקמק הזה הוא הרוח האנושית, זאת שהיא אולי המחולל הגדול ביותר בכלכלה, על אף שקשה מאוד לכמת או להעריך אותה, ובטח שלעגן אותה במספרים (אלא בראייה לאחור).
זה נכון לגבי כל חברת אדם (למשל, בגרמניה יש מי שמייחסים את הצמיחה התעשייתית ושיקום הכלכלה בשנות ה־50 וה־60 לזכייה בגביע העולם בכדורגל בטורניר של 1954, שהתרחשה במקביל לחזרת השבויים הגרמנים מהשבי הרוסי ואפשרה לרפובליקה לסיים את פרק החורבן של מלחמת העולם השנייה) – וזה נכון שבעתיים כאשר מוסיפים לנוסחה הזאת את הרכיבים הייחודיים לעם ישראל.
גם על הנקודה האחרונה אפשר להתעכב, מאחר שהרגלי השתייה של הישראלים השתנו מאוד בשני העשורים האחרונים. היינו מדינה שצורכת אלכוהול במשורה. יין היה מוכר ומותר בעיקר למטרות פולחן, ואלכוהול כבד יותר נלגם בעיקר באירועים כמו חגיגות פורים.
ואילו עתה? המצאנו מושג (כלומר המושג ותיק, הפרשנות הישראלית שונה מהמקור): צ’ייסר. אם בעולם הרחב נהוגים “שוטים” (רבים של “שוט”, כלומר כוס שמכילה מנה אחת של אלכוהול), אנחנו הפכנו מידה חלקית של השוט המפורסם לצ’ייסר (במקור: מהמילה מרדף, כדי לתאר שתייה של מנת אלכוהול “נקי” לצד בירה) – משהו שכולם מרימים ביחד: מפגש קולני (לרוב) בין תרבות ה”חבר’ה” הישראלית לתרבות השתייה המערבית.
לטוב – ובשוליים אף לרע, שהרי כל צרצר עלול להזדקק לנמלה כדי לשרוד חורפים קשים - אנחנו עם שאוהב לחגוג: בים, בפארק, בארוחות חג, באירוח ביתי ובמסעדה. כלומר, אומה של “פותחי שולחנות” - לכבודה נגביה את הצ’ייסר, שלא רק מטשטש את החושים, אלא גם מעלה את הכנסות המדינה ממיסים, למרות הירידה בצמיחה.
התרעות פיקוד העורף