והנה רצה הגורל, והצורך שלי בשירות בנקאי פגש את אחד השירותים שמקדם הבנק, שמבטיח להאיץ את הכסף של לקוחותיו (אני, אני!) קדימה.
הקוראים היקרים והוותיקים יותר של המדור יודעים שלפני מעט פחות משנה נפטרה אמי והותירה לי כמה זוזים. מיהרתי ו"סגרתי" אותם בפיקדון חצי שנתי ששילם ריבית סבירה - ולא מזמן השתחרר לו הכסף מהתוכנית ההיא וחזר לחשבון העו"ש שלי.
מאחר שכידוע לכם הייתי עסוק בתכנון חתונה, חנה הכסף במשך כמה שבועות בחשבון, ועם שובי לשגרה התפניתי לחשוב מה אעשה בו. מבלי להיכנס לפרטים אומר שלא מדובר בסכום משנה-חיים, אבל בהחלט בסכום סביר עד מכובד לפיקדון שנתי.
כך אירע שהבטחתו של הבנק "להאיץ" את כספי פגשה יתרת זכות נאה בחשבוני. מהי אותה "האצה", אתם שואלים? ובכן, בדקתי ומצאתי: ריבית מובטחת של 4% למי שיסגור מעל 50,000 שקל למשך שנה לפחות.
כסף חדש
נלהב התקשרתי לסניף הבנק שלי, וביקשתי מהפקידה להאיץ את כספי. היא שבה אלי כחלוף כמה שעות ובפיה בשורה: "אם תסגור לשנה, נוכל לתת לך ריבית של 3.8%!".
ניסיתי לשמור על קור רוח, אבל בלב חשתי את הטורים עולים. "יש לי רעיון", אמרתי לה. "ראשית - מוטב שתבהירו זאת בפרסומים המושקעים שלכם, ממש כמו שחברות הכבלים והלווין נוהגות לציין ‘למצטרפים חדשים בלבד’. שנית - מצאתי פתרון: אמשוך את הכסף הזה מהחשבון ואז אחזיר אותו כך שיהיה ‘חדש’ לגמרי. מה את אומרת?".
הבנקאית האישית ענתה שלא זאת הכוונה כמובן, שהלקוח ימשוך את כספו באופן מלאכותי רק כדי להחזיר אותו לחשבון כ"חדש" ולהנות מתנאי המבצע. מה שגרם לי להעלות רעיון אפילו עוד יותר טוב: "את צודקת, זה באמת יהיה אידיוטי מצידי למשוך את הכסף ולהשיב אותו לחשבון רק כדי לסגור אותו לשנה בהפרש של 0.2% של ריבית טובה יותר מזו שאת מציעה. לכן אני אוציא אותו ואעביר אותו לפיקדון בבנק אחר, שמציע תנאים טובים יותר לכסף חדש, או לפחות שמחלקת הפרסום שלו לא מבטיחה הבטחות שמחלקת הבנקאות האישית שלו לא יכולה לקיים. איך זה נשמע לך?".
הבנקאית האישית שלי לקחה את הציניות שלי די קשה, והבטיחה לבדוק ולשוב אליי בהקדם עם הצעה חדשה, אחרי שתקבל כמובן את אישור המנהל או המנהלת. עכשיו תתקרבו בבקשה כדי שאוכל לשאול אתכם, ככה בינינו, בשקט: אליכם חזרו כבר מהבנק?
למה אני שואל? כי גם אליי לא חזרו. אולי היה להם סופשבוע קשה, אולי איזה חג או יום צום או חופשה שנתית או שסתם הם עשו רווח שנתי כזה גדול עד שלא חשוב להם לתת שירות טוב ללקוח טוב וותיק שלהם, אחד שמעולם לא התווכח על עמלה, אולי אפילו קצת פראייר, אבל עדיין, אחד שלא אוהב שמ@%$ים אותו.
זה לא הכסף
הסיפור הוא כמובן לא אותם 0.2% ריבית שהובטחו ולא קוימו. הסיפור הוא על תחושות. הסיפור הוא על בנק גדול, הכי גדול שיש, שמבטיח לציבור הבטחה שאינו יכול לעמוד בה (כלומר, אני מניח שמשהו באותיות הקטנות, בסגנון "כפוף לתנאי הבנק" או משהו דומה, מגן עליהם, ועדיין - אם אני, ששם לב לפרטים, הוטעיתי, סביר להניח שכמוני גם רבים אחרים), שמשקיע מיליונים רבים בפרזנטור א’ השחקן ובפרזנטור ב’ הזמר (והזמיר), שמציע טלפון לתקשורת ישירה עם המנכ"ל שלהם ושירות טלפוני 24/6 (שאכן עובד ביעילות!) - אבל לא באמת נלחם על הלקוחות שלו.
אז מה הטעם, חברים? תגידו לי אתם, טל גורן השחקן ועופר אגם הזמר, שאולי יסלסל לי את התשובה, כי אני לא מצליח להבין. מה שכן ברור לי הוא שמחר בבוקר יקיים לפחות צד אחד את הבטחתו: אם לא הבנק, שמרוויח מיליארדים בכל רבעון, אזי לפחות הלקוח הזה, ששווה רק כמה מאות אלפים, ואותם הוא יעביר לבנק אחר. אולי גדול קצת פחות, אבל לפחות אחד שיקפיד לתת לי את ההרגשה שאני חשוב לו קצת יותר.
התרעות פיקוד העורף