אין חולק על כך שבישראל מערכת פנסיונית מהטובות בעולם, אך מהפכת הגיל המתחוללת בשקט, לצד הדינמיקות בשוק העבודה ובחברה, אינה מאפשרת לקפוא על השמרים. הרגולציה הפנסיונית חייבת להתאים עצמה לתמורות ולייעדים שבמרכזם: חיזוק וייצוב הרובד השני.
מכאן אני מבקש לפנות לשני פגמים מהותיים ברובד זה, שאפשר לתקן בחקיקה לא מורכבת. הפגם הראשון: 63 שנים אחרי חקיקת חוק פיצויי פיטורים, לא שונה המונח "פיצויים", אף שזה שנים רבות ה"פיצויים" מופקדים מראש אל תוך החיסכון הפנסיוני, מתוך תכלית נאותה שיישארו שם. המפגש הפתאומי עם "פיצויים" במעמד סיום עבודה גורם לרבים להחלטה שגויה: לקרוע נתחים משמעותיים מהחיסכון הפנסיוני באמצע החיים. עבור צעיר שמחליף מעסיק, המינוח "פיצויים" פשוט שגוי.
אלה פגמים שניתן לתקן בחקיקה לא מסובכת. מדוע זה לא קורה? התשובה מורכבת. מדובר בנושא רגיש, הנוגע לאיזון שבין חופש הבחירה ואחריותו של החוסך לבין האחריות הציבורית להבטחת ביטחון כלכלי בגיל מבוגר. במקביל, נדמה שהמשאבים המופנים לרגולציה ולחקיקה הפנסיונית אינם הולמים את היקף החיסכון, מורכבותו וחשיבותו לעתידם הכלכלי של מיליוני חוסכים.
כל עוד זה המצב, סוגיות מהותיות ימשיכו להמתין לפתרון, וחבל, שכן מדובר בהשקעה שתניב דיבידנדים גדולים: יחס תחלופה גבוה יותר, יציבות ורווחה כלכלית לנתח הולך וגדל בחברה הישראלית, האוכלוסייה הבוגרת.
תיקון שני הפגמים שתיארתי אינו אלא צעד אחד בלבד מתוך אסטרטגיה מודרנית של תמיכה באריכות ימים מיטבית; נותרה עוד עבודה רבה על חקיקה ארכאית, הנוגעת בחיי האזרחים הוותיקים, הזקוקה לרענון יסודי. וזו אינה סוגיה פנסיונית פרטית בלבד: כל שקל שנשמר הוא שקל של תלות פחותה בקצבת הזקנה הנשחקת, ולחץ מופחת על אותו ביטוח לאומי שבגירעונו פתחנו.
הבה לא נסתפק בהיותנו מדינה בעלת מערכת פנסיונית משובחת, אלא נחתור להיות מדינה מובילה באריכות ימים מיטבית, ובכך נהפוך את אריכות הימים מנטל המאיים על הקופה הציבורית לדיבידנד של ביטחון כלכלי לדורות הבאים.
התרעות פיקוד העורף