מצד אחד נמצא ועד העובדים, שטוען כי מעמד העובדים הקבועים נפגע בעקבות כניסתם של עובדי קבלן במיקור חוץ לעבודה במחצבת המפעל, ומהצד השני נמצאת הנהלת המפעל - שטוענת בתוקף כי לא מדובר בהרעת תנאים של העובדים הקיימים, וכי הפעילות המדוברת אינה חלק מפעילויות הליבה של המפעל.
אבל הוויכוח המעניין באמת הוא דווקא זה שמתנהל מאחורי הקלעים, וכמו כל סכסוך עבודה הוא נסוב סביב השאלה: מי ימצמץ ראשון? והתשובה כמובן נעוצה בהשפעת סכסוך העבודה על הלקוחות.
לפני כ-15 שנה לא היה ספק מי שולט על השיבר של ברז המלט של מדינת ישראל. חברת "נשר" שלטה בכ-85% מהשוק, והייתה יצרנית המלט היחידה במשק וסיפקה כמעט את כל הביקוש המקומי, כשהמפעל ברמלה לבדו היה מסוגל לייצר כ-5 מיליון טון מלט בשנה - פי שניים מהיקף הייצור המקובל במפעלים בין לאומיים ממוצעים באותה תקופה. באותן שנים תרחיש של עיצומים ושביתות במפעל המרכזי של "נשר" בהחלט היה חלום בלהות עבור ענף הנדל"ן, שכן למעשה לא הייתה כמעט שום חלופה אחרת.
אבל מאז זרם הרבה מלט בירדן, ואף ש"נשר" עדיין מחזיקה בנתח שוק מכובד למדי של כ40%, חסמי הייבוא בענף הוסרו בשנת 2014 ומלט התחיל להיות מיובא לישראל מיוון, מטורקיה, מקפריסין ומירדן. למעשה, יבואני המלט הפכו לשחקנים כל כך מרכזיים בשוק, שלפני חמש שנים חברת "נשר" ניסתה לשכנע את שר הכלכלה להטיל מס על ייבוא מלט, מחשש שהיא לא תצליח לעמוד בתחרות ותיאלץ לסגור.
המשמעות היא שהעיצומים של עובדי "נשר", גם אם יהפכו לשביתה מלאה בסופו של דבר, ככל הנראה לא יובילו למחסור או לפגיעה מהותית בענף הנדל"ן. ייתכן שבטווח המיידי נראה פגיעה מקומית, שכן יבואנים לא יכולים להכפיל כמויות מהיום למחר - בוודאי לא מאז ש"השכנה" שלנו טורקיה הפסיקה לסחור איתנו – אבל אנחנו כבר לא באותו מקום של ספק יחיד שיש לו מונופול על השוק.
יש ייבוא ער של מלט ברגע זה ממש, ויצרנים יווניים ישמחו להיכנס לנעליים של העובדים השובתים ולהמשיך לספק לענף הנדל"ן הישראלי מלט טרי, זול, ואולי אפילו עם ניחוח קל של אוזו.
התרעות פיקוד העורף