באפריל 2024 הודיעה ממשלת טורקיה כי היא מגבילה יייצוא מוצרים לישראל, במאי 2024 היא הרחיבה את הצעדים והפסיקה לחלוטין את הייצוא והייבוא מול ישראל. מאז, עוד ועוד מדינות ברחבי העולם קוראות לנתק קשרים ולהטיל סנקציות ולחצים כלכלליים על ישראל בעקבות הלחימה מול עזה. ואם זה לא הספיק, האמירה יוצאת הדופן של נתניהו בכנס של אגף החשב הכללי (שני) עוררה סערה לאחר שרה"מ הודה לראשונה כי ישראל "נכנסת למעין בידוד כלכלי".
הייבוא הטורקי עדיין זורם – אך במספרים נמוכים יותר
סיב, מציין כי קיימות חלופות למוצרים הטורקיים, וכי הגיע הזמן שהחרם יהיה הדדי: "במקום שהם לא ימכרו לנו -אנחנו לא נקנה אצלם." סיב מעריך שלפני שנתיים - שלוש נכנסו לישראל מדי חודש כ־3,000–3,200 מכולות רק בתחום האבן והשיש, ועוד כ־200 מכולות הגיעו מאיראן, עברו דרך טורקיה, החליפו ניירת ונכנסו לארץ. גם כיום, לדבריו, היקף היייבוא בענף השיש מטורקיה עומד על כ־50 מיליון דולר בחודש. להערכתו, עדיין נכנסות לישראל כ־1,500 מכולות בחודש שמקורן בטורקיה, כאשר הקנייה מתבצעת מהספק הטורקי, המכולה מועברת ליוון, שם מוחלפת הניירת, כך שהקנייה נרשמת כאילו נעשתה מול ספק יווני.
לדבריו: "מאז פרוץ המלחמה ראינו ספקים מטורקיה, שאותם אנו מכירים באופן אישי, מעלים סרטונים ברשתות החברתיות נגד ישראל בטענה שישראל מבצעת רצח עם. אלו סרטונים שקריים של הריגת ילדים, ואי אפשר לעבור על כך לסדר היום. לישראל יש את הצבא המוסרי בעולם, והם מסיתים נגדנו. באופן מיידי הפסקנו את העבודה שלנו מול הספקים הטורקיים. אני קורא לייבואנים שעדיין קונים מוצרים מטורקיה ומעבירים את הסחורה דרך יוון ומשם לארץ – תמצאו חלופות. אפשר למצוא שיש טוב וזול גם במדינות אחרות קרובות אלינו. הטורקים צריכים להבין שבמקום שהם לא ימכרו לנו – אנחנו לא נקנה אצלם, וככה הם יבינו דרך הכיס".
פגיעה ישירה בענף הבנייה והשיפוצים
לדבריו, "כשהגענו לשלב שהיינו צריכים כיורים לבניין - בדרך כלל אנחנו קונים מטורקיה את החומרים ה“פשוטים” (כיורים לשירותים, ריצוף למחסנים ולממ״דים וכד׳), בעוד שהמוצרים היוקרתיים יותר נרכשים מספרד ומאיטליה - הפעם לא היו כיורים זמינים; ולכן נאלצנו לגרד מלאי מייבואנים - 20 מכאן, 30 משם - ובסוף השלמנו. המחיר קפץ מכ־300 ש״ח לכ־600 ש״ח ליחידה. ללקוח שקונה כיור אחד זה פחות דרמטי, בפרויקט זה הוצאה משמעותית".
בר מדגיש כי ההשפעה תלויה בסוג המוצר. "בקרמיקה, למשל, נדמה לי שטורקיה מהווה בערך חמישה אחוז מהשוק. זה משמעותי, כי את החמישה אחוז האלה חייבים לקנות ממקומות אחרים שלא בהכרח מוכנים לקפיצה בביקוש".
הוא מציין כי סוגיה זו נוגעת גם להובלות: מטורקיה ההובלה הייתה זולה וקלה יחסית, אך היום יש עיכובים ובלבול גם ממדינות אחרות, "למשל מספרד כבר לא מקבלים סחורה באותה התדירות, ובמקרים שבהם אוניות מגיעות עם מטען ביטחוני, בנמלים מסוימים לא מאפשרים להן להיעגן ולאסוף עבורנו, יש הרבה בלבול ועיכובים לוגיסטיים".
יחד עם זאת, בר מציין כי הם נערכו מראש, "אצלנו בחברה כבר כמה שנים ניסינו לצמצם רכישות מטורקיה. אם הייתה אפשרות לרכוש מוצר שווה־ערך במחיר דומה לא מטורקיה - העדפנו זאת. אנחנו מאמינים ברכישה כחול־לבן כשאפשר (למשל, רכשנו מנגב כשפעל המפעל בירוחם). כשלא אפשרי בארץ - חיפשנו חלופות אחרות בעולם. ובכל זאת, למרות שניסינו להפחית תלות, נפגענו; מי שהסתמך על טורקיה כספק עיקרי - נפגע יותר כעת, כי הוא צריך להחליף ספקים ולהתארגן מחדש. בסוף, המשמעות של פחות תחרות היא עליית מחירים".
על אף הפגיעה הכלכלית ביזמים ובקבלנים, בר מעריך כי ההתייקרות של חומרי הגלם לא "יתגלגלו לצרכן": "כרגע זה לא דרמטי, הקבלנים יודעים לספוג עליות מסוימות. אם נראה המשך עליות חדות (כמו שהיה פעם בשיא מחירי ההובלה) - זה כבר יגיע למחיר הסופי. כיום המחירים הלוגיסטיים ירדו חזרה קרוב לרמות “הנורמליות”, ולכן ההשפעה לצרכן עדיין לא חדה. יחד עם זאת, קשה לדעת מה יקרה בהמשך".
בר מסכם כי טורקיה היא ספק משמעותי, והיציאה שלה מהמשחק כן משפיעה - אך לא ברמה דרמטית כרגע. לגבי חרמות או ניתוקי קשרים פוליטיים מול ישראל אמר: "אצלנו זה מורגש בעיקר בעקיפין דרך הובלות ונמלים, פחות כהחלטות של יצרנים “לא לעבוד עם ישראל”. ספקים בספרד, למשל, ממשיכים לספק; אך הבעיה הגדולה יותר היא הבעיה הלוגיסטית".
"הגיוון הזה, באופן טבעי, הוא לאזור אגן הים התיכון, וגם לכיוון אוקראינה, אזרבייג׳ן, ארמניה ומדינות דומות שמהן אנחנו מייבאים. לגבי טורקיה, עם פרוץ המלחמה כמות היייבוא מטורקיה ירדה, וגם השילוח ירד משמעותית".
אבל הישראלים, באופן מאוד לא מפתיע, תמיד מוצאים דרך. גם ואקנין מספר כי השילוח לא באמת עצר, רק עשה סיבוב דרך קפריסין או רודוס ומשם המשיך לארץ - וזאת הסיבה להתייקרות המחירים. "אם אני שולח מטען מאנטליה, אני מעביר אותו לקפריסין, ומשם מחליפים תיעוד/מסמכים ומשלחים לישראל - לא 'סיפור גדול'. יש עדיין עסקים – פשוט מתחת לרדאר, זה מייקר מעט את המוצרים, כי יש תחנת ביניים בשילוח, אנחנו רואים תוספת של כ־6%-8% על מוצרים שמגיעים מטורקיה, וזה כמובן משפיע לרעה על עלויות הבנייה".
יחד עם זאת לדבריו, עם כל הכבוד לטורקיה, סין משמעותית הרבה יותר. "הספינות מסין מנסות לעקוף את הים האדום בגלל המצב הביטחוני, וזה ייקר מאוד את המוצרים מסין, עד כדי חוסר כדאיות בחלק מהמקרים. לכן עברנו לייבא יותר מיוון, מאיטליה, ממקומות שפעם ייבאנו מהם פחות. כלומר, השליטה של החות׳ים בים האדום השפיעה הרבה יותר מהסיפור עם טורקיה".
גם ואקנין טוען כי אין הלימה ישירה בין מחיר הדירה לצרכן לבין עלויות הביצוע, "חוץ מהצמדה למדד על ה־80% שלא שולמו בחוזי קבלן - וגם זה פיצוי קטן לעומת ההפסד של הקבלנים", לטענתו, אין הלימה בין המדד לבין עלויות הבנייה, משום שהמדד לא מחושב נכון, לכן המחיר לא 'מגולגל' לרוכשי הדירות".
בהקשר של ענף השיפוצים לעומת זאת, הניתוק מטורקיה יורגש הרבה יותר: "מי שקונה קרמיקה וחומרי גמר 'ישירות מטורקיה', היום זה יקר יותר לצרכן בכ־30%-40%".
שמגר מצידו, מציין כי ישנן סיבות דרמטית יותר בענף הבנייה שגורמות לעליית מחירים, וכי ניתוק היחסים עם טורקיה פחות מטריד את היזמים - לטענתו, הרגולציה והמחסור בכוח אדם הן המכשול הגדול בענף. "הזינוק בעלויות העובדים - שכר יומי של פועל רגיל הוכפל לכ־1,200–1,300 ש"ח ופועל מקצועי עולה כבר 1,500–1,700 ש"ח. במקביל, התארכות לוחות הזמנים מייקרת את התקורות – ביטוחים, מימון והשכרת ציוד – שעלו מאז אוקטובר בכ־35%-40%, מתוכן רק כ־10% קוזזו במדד. בפועל מדובר בעלייה ריאלית של 25%-30% בעלויות הבנייה, זהו נטל כבד שניתן היה לצמצם באמצעות רגולציה מהירה והקלות בהעסקת עובדים".
הוא מספר לדוגמא על פרויקט בתל אביב, שעמד שנה עד שחובר לחשמל, בשל הבירוקרטיה המסורבלת והעיכוב הבלתי סביר בלוחות הזמנים. "כל הרווח הלך לפיצוי דיירים על איחור במסירה. במקביל, חברות ממשלתיות עבדו חלקית במתכונת חירום; אנשי צוות שלי היו מאות ימים במילואים – ואני ספגתי עלויות שכר. אין מנגנון “קלירנס” אוטומטי לקבלנים מול דיירים כמו שיש לקבלנים שעובדים מול המדינה (ששם כן נתנו הארכות ושיפויים). לוחות הזמנים – זה המפתח. חומרי גלם מטורקיה? נמצא מעקפים: שולחים לרודוס, מחליפים ניירת; זה עוד 5%-8% – זה נסבל. הבעיה היא הזמן".
לאן ממשיכים מכאן?
הוא מדגיש כי חברות בישראל מפתחות מוצרים בשיטות ישנות ומאוד פרימיטיביות. "הדפסת תלת־מימד, לקחה את תהליך הפיתוח והפכה אותו למהיר, זול, לא תלוי בכוח אדם, וללא הסתמכות על ספקים חיצוניים. כל אחד יכול לפתח מוצר במהירות בעזרת מדפסת תלת־מימד. אותו פתרון משרת יצרני שילוט, תאורה, וגם את התחום הדנטלי (כן, אפילו שיניים). למה אני מספר את זה? כי אותו דבר טרם קרה בענף הבנייה".
לדבריו, "כבר קיימת טכנולוגיה לתלת־מימד בבנייה. בארצות הברית, בסין ובאפריקה יודעים לייצר מבנים במדפסת תלת־ממד. אני לא מדבר על גורדי שחקים, זה להמשך, אבל, למשל, באמסטרדם נבנתה וילה בת ארבע קומות באמצעות מדפסת תלת־ממד בתוך כ־150 שעות, כמעט בלי התערבות ידנית. זה פתרון שקשה לתפוס עד כמה הוא יעיל. בישראל, הדפסת תלת־ממד בבנייה עדיין בחיתוליה, אבל בעיני זה פתרון מדהים למדינה כמו שלנו, שצריכה כאן ועכשיו לשקם מקומות כמו עוטף עזה. כמו שההרס היה מהיר - כך גם השיקום יכול להיות מהיר".
אלקסלסי מדגיש כי ישנם לא מעט פתרונות שיכולים להוביל את ישראל לעצמאות מיייבוא - דבר שמתבקש היום מתמיד, ובנוסף יוביל לחיסכון בעלויות ובכוח האדם החסר. אז מה החסם? שילוב של חינוך שוק ורגולציה. "שוק צריך לעכל שהטכנולוגיה קיימת ועובדת. גם בתחומים אחרים, למשל אצל רופאי שיניים, לוקח זמן לעבור מיציקות במעבדה למדפסת במרפאה. יש חלוצים שמנסים, מפיצים שמועה שזה עובד - ובסוף זה נכנס. רגולטורית, זה לא יהיה פשוט - אבל כשישראל רוצה לקדם משהו, היא יודעת. פיתחנו את כיפת ברזל, שזה הרבה יותר מסובך ויקר מהדפסת בית. כשירצו - זה כאן, זה עובד וזה יכול לשנות כאן מציאות".
התרעות פיקוד העורף