באירועים קודמים של הפגנות באיראן, כמו אלו שפרצו אחרי מותה של מהסה אמיני, הודיע מאסק כי יאפשר שימוש בשירות גם בתוך איראן. ואכן, מספר טרמינלים של Starlink הוברחו בהצלחה למדינה, אך הכמות מועטה, והסיכון גבוה.
שימוש באינטרנט לווייני דורש מקלט ייעודי שנראה בקלות וניתן לאיתור. בנוסף, עלותו גבוהה ויכולת ההפצה המונית שלו במדינה כמו איראן כמעט בלתי אפשרית מבלי פעילות חשאית רחבה במיוחד.
פרויקט Loon של גוגל, שפעל עד לפני כמה שנים, הדגים כיצד ניתן לספק אינטרנט לאזורים כפריים, מוכי אסון או מנותקים לחלוטין. באופן תיאורטי, ניתן להציב בלונים כאלה מעל אזורים סמוכים לאיראן, כמו בצפון עיראק או מזרח טורקיה, ולשדר לאיראן רשת חופשית. עם זאת, המהלך רגיש פוליטית וצבאית. איראן עלולה לראות במהלך כזה איום ישיר על ריבונותה ולפעול להפלת הבלונים או הרחפנים.
שידור של רשת Wi-Fi או גלי רדיו לטווח של עשרות קילומטרים פנימה יכול לאפשר גישה לרשת באזורים נרחבים, במיוחד אם נעשה שימוש במקלטים חזקים ובתוכנות הצפנה. הבעיה היא שטווח השידור מוגבל והפתרון תלוי בתנאי השטח. מדובר באמצעי נקודתי שלא יכול לספק כיסוי למדינה שלמה, אך בהחלט עשוי להשיב את הקשר לאזורים נבחרים.
אם מכשיר אחד מצליח להתחבר לרשת חיצונית, שאר המשתמשים יכולים לקבל גישה דרכו, גם אם אין להם חיבור ישיר לרשת. בדרך זו נוצרת רשת מקומית שמאפשרת העברת מידע, הפצת תיעוד בזמן אמת ואפילו גלישה חלקית באינטרנט.
במהלך הפגנות באיראן ובהונג קונג נעשה שימוש באפליקציות כמו Bridgefy ו־FireChat שמבוססות על עיקרון זה. היתרון הגדול הוא שהרשת מבוזרת, ולכן קשה לשלטון לזהות ולחסום אותה. החיסרון הוא שהטכנולוגיה דורשת התקנה מוקדמת ושיתוף פעולה בין המשתמשים.
אלא שהשלטון האיראני מזהה ומחבל ברבים מה־VPNים הקיימים. כדי להתגבר על כך, יש להיעזר בשירותים מתקדמים יותר כמו Shadowsocks ולהחליף שרתים לעיתים תכופות.
פתרונות אלו דורשים גישה ראשונית לאינטרנט, ולכן אינם רלוונטיים במצב של ניתוק מוחלט, אך במקרים של חסימה חלקית – הם עדיין חיוניים.
התרעות פיקוד העורף