עשרות אלפי מטוסים חוצים את השמיים בו זמנית מדי יום, לעיתים בהפרש של מאות מטרים בלבד זה מזה, אך למרות הצפיפות העצומה כמעט שלא נרשמים אירועי התנגשות. היכולת המרשימה הזו נשענת על רשת מורכבת של פיקוח אווירי, חוקים בין לאומיים ומערכות טכנולוגיות מתקדמות, שמסנכרנות כל תזוזה באוויר ומונעות אסון.
בקרי התעופה, היושבים במרכזי שליטה ברחבי העולם, הם האחראים לשמור על סדר במרחב האווירי. תפקידם הוא לקבוע לכל טיסה את מסלולה המדויק, את גובה הטיסה, ולוודא שבין מטוסים נשמר מרווח בטיחותי של לפחות כמה קילומטרים - במישור האופקי וגם במישור האנכי. בעזרת רשת של אנטנות מכ”ם, מערכות מכ”ם משוכללות ועמדות קשר, הבקרים יכולים לעקוב אחר כל מטוס ולתת הנחיות מדויקות לטייסים.
מעבר לכך, לכל מטוס מסחרי יש משדר זיהוי שמאפשר למכ”ם הקרקעי לזהות אותו ולשייך לו את נתוניו המדויקים. משדר זה נקרא Transponder, ובעזרת הקוד הייחודי שלו יודעים הבקרים מי נמצא היכן, באיזה גובה ובאיזו מהירות. הטייסים מצידם מחויבים לשמור על קשר רציף עם הבקרים ולעדכן אותם בכל שינוי, תקלה או סטייה מהמסלול, כדי שהמידע במרכז הבקרה יהיה תמיד עדכני.
בנוסף, קיימות גם טכנולוגיות חדשות יחסית המבוססות על מערכות לווייניות כמו ADS-B, שמאפשרות לכל מטוס לשדר את מקומו המדויק בזמן אמת ולקבל מידע על מטוסים אחרים בסביבה. המערכות הללו לא תלויות רק בתקשורת קרקעית, ולכן מגבירות את רמת הבטיחות גם במרחבים שבהם הכיסוי הרגיל של המכ”מים פחות טוב, למשל מעל אוקיינוסים.
טייסי חברות מסחריות עוברים הכשרות קפדניות כדי לפעול בתיאום מלא עם פיקוח הקרקע, ולדעת להשתמש נכון במערכות ההתרעה שבמטוס. גם כשיש עומס כבד במיוחד, שמירה על נהלים ברורים ומבוססי תקנות בין לאומיות מבטיחה שכולם ״ידברו את אותה השפה” האווירית. כך, באמצעות שילוב של טכנולוגיה מתקדמת, תיאום בין לאומי קפדני והקפדה על כללי בטיחות נוקשים, מצליח עולם התעופה למנוע אסונות בשמיים, גם כאשר אלפי מטוסים חוצים את אותו נתיב מדי יום.
התרעות פיקוד העורף