הבינה המלאכותית מגלה מחדש את היצורים שהמציאו את האינטרנט | שרון לוקסנבורג

בשנה האחרונה נדמה שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר - ה-AI - אינה מגשימה את חזונה המדע-הבדיוני האפוקליפטי, אלא דווקא את מה שהאינטרנט ידע מראשית ימיו: חתולים יכבשו את העולם. אם בעבר חשבו שהבינה המלאכותית תיצור עולם מלא רובוטים מרושעים שישתלטו על האנושות, הרי שבפועל אחד היישומים הפופולריים ביותר של וידאו גנרטיבי הוא אינספור סרטונים מגוחכים לחלוטין של חתולים המבצעים פעולות אנושיות - מנגינה על כלי נגינה באמצע הלילה, דרך בישול מקצועי במסעדת יוקרה, ועד הופעות כרופאים ומוכרים בדרייב-ת'רו.

הסרטונים האלה, שמתפשטים כמו מם בלתי נגמר, הפכו לז'אנר עצמאי שעוקף לעיתים קרובות גם תוכן אנושי. חתולים שמערבבים ריזוטו מול כיריים, מגישים צלחות גדושות של פסטה או רבים על תוצאות בדיקה עם מטופלים בעיתיים הפכו לסמל של תקופה. האלגוריתמים מייצרים תנועות חלקות, תאורה רכה, פרווה מבריקה ומחוות אנושיות מפתיעות - וכל זה כדי להציג יצור שבמציאות אינו מסוגל, ואף אינו מנסה, לבצע אף אחת מן הפעולות הללו. שלא לדבר על לבוא כשקוראים לו.

לכל סוג וידאו כזה יש כמעט תמיד את אותן תגובות שחוזרות על עצמן: "השימוש הכי טוב שהיה ל-AI עד היום", "הטכנולוגיה סוף-סוף הגיעה לייעוד שלה", ו"רק אייטרים יגידו ‘זה בטוח AI'." במובן מסוים, התגובות הללו אינן רק בדיחה; הן גם הבנה עממית של מהפכת ה-AI. הציבור מקבל את הטכנולוגיה כשהיא עטופה בהומור, ומעדיף לעכל אותה דרך חתול מנגן או חתול שף - ולא דרך רופא רובוטי או דמות אנושית סינתטית.

ההצלחה של סרטוני החתולים אינה מקרית. בטיקטוק ובאינסטגרם, על פי נתוני אנליזה ציבוריים, האשטגים הקשורים לחתולים נמצאים בעקביות בין הקטגוריות הנצפות ביותר. ב-Reels, סרטוני בעלי חיים - וחתולים במיוחד - מוגדרים על ידי Meta ככאלה שמעכבים גלילה לפרקי הזמן הארוכים ביותר. לא צריך מספרים רשמיים כדי להבין שהז'אנר הזה כבר מכתיב חלק משמעותי מהשפה הוויזואלית של הרשת: תנועה מהירה, צבעוניות מוגזמת, והבעות פנים שהן שילוב של זעם מרומז וניתוק חתולי טיפוסי.

מעבר לכך, החתול הוא דמות שקל מאוד ללמד מודלים גנרטיביים. מודלי AI, שמתקשים לעיתים עם תווי פנים אנושיים - מורכבות, א-סימטריה, ניואנסים - מצליחים דווקא עם יצורים בעלי מתאר ברור. פרופורציות הפנים, העיניים הגדולות, הגוף התחום היטב והסימטריה הטבעית מאפשרים לאלגוריתמים לייצר יציבות ויזואלית גבוהה. חתול הוא כמעט אייקון גרפי: ניתן לזהות אותו בשבריר שנייה, וגם כשהוא מעובד או מעוות - הוא נשאר הוא עצמו. לכן טבעי שהוא יהפוך לחומר הגלם המושלם לתוכן גנרטיבי.

אך הסיבה המרכזית לתופעה אינה טכנית בלבד. היא בעיקר תרבותית. החתול, יותר מכל חיה אחרת, הוא יצור שמגלם סתירה פנימית: הוא ביתי אך בלתי-נצפה, אצילי אך מגוחך, קרוב אך לא מתחייב. זו חיה שמייצרת מבט אנושי תמידי: מה הוא רוצה? לאן הוא הולך? למה הוא מתעלם? המתח הזה בין מרחק לקרבה הופך אותו לאובייקט ספרותי, ציורי - וכעת גם גנרטיבי.

חתולים ליוו את בני האדם לאורך ההיסטוריה ולעיתים גם סימנו את התמורות בתרבות ובתקשורת. מהציורים המצריים, דרך הגלויה המודפסת, ועד האינטרנט הראשוני שבו סרטוני חתולים היו בין הנצפים ביותר של YouTube. נדמה שהחתול הופך בכל פעם מחדש למדד שבודק אם טכנולוגיה נקלטה בתרבות. הדימוי שלו שורד מעבר לאופנות, וכעת הוא הופך לדמות שמגלמת את המפגש בין האנושי לדיגיטלי: חי, אך מעובד; מוכר, אך לא אנושי; מצחיק, אך במידה מסוימת גם מאיים.

הגל החדש של סרטוני AI אינו רק קומי. הוא גם מראה פסיכולוגית. בעידן שבו הבינה המלאכותית מעוררת דאגות - אובדן שליטה, טשטוש בין מציאות לדימוי - סרטוני חתולים מציעים פורקן. הם מאפשרים לציבור לראות את הטכנולוגיה ברכות: לא כבעלת כוח מאיים אלא כמשהו משחקי, מוגזם ואף מגוחך. חתול שמנגן תופים בשתיים בלילה הוא דרך מצוינת לפרק חרדה - ובעיקר להחזיר לאדם תחושה של שליטה דרך צחוק.

היסטוריונים של תרבות אינטרנטית מכנים את החתול "חיה שמחזיקה את הסתירה שבין ביתיות לבין מרד". דמות שמאפשרת לנו לבחון את עצמנו דרך משהו שאינו אנושי אך גם אינו זר. אולי בשל כך, דווקא החתול - ולא דמות האדם המשוכפלת - הופך למתווך בין החדשנות לבין החרדה.

האם סרטוני חתולים ינבאו את עתיד ה-AI? לא בהכרח. אבל הם חושפים את ההווה: את הדרך שבה אנשים בוחרים להתמודד עם טכנולוגיה אדירה באמצעות הומור, או באמצעות פרווה וירטואלית. ובתוך הרעש של המהפכה הדיגיטלית, אולי מפתיע עד כמה העין האנושית עדיין נמשכת לאותו יצור עצמאי ועקשן, שמסרב לשחק לפי הכללים - אפילו כשכותבים אותם בקוד.