רומן פרהיסטורי מתחת לעור: מחקר גנטי חדש טוען שלא כל הזיווגים בין האדם המודרני לניאנדרטלים התרחשו באופן שוויוני. ניתוח כרומוזום X מצביע על כך שרוב המפגשים המיניים היו בין זכרים ניאנדרטלים לנקבות אדם מודרני. הממצא עשוי להסביר מדוע כמעט אין לנו כיום כרומוזום X ניאנדרטלי. אבל מאחורי הסנסציה מסתתרת מתמטיקה אבולוציונית מורכבת וזהירות מדעית.
הפצצה המדעית הראשונה התפוצצה כבר בשנת 2010, כשחוקרים הראו שבני האדם המודרניים, הומו ספייאנס, והניאנדרטלים, מין אדם קדום שחי באירופה ובמערב אסיה ונכחד לפני כ־40 אלף שנה, לא רק נפגשו אלא גם הביאו ילדים יחד. מאז התברר כי לרוב בני האדם מחוץ לאפריקה יש 1% עד 2% DNA ניאנדרטלי.
אלא שפרט אחד המשיך להטריד את החוקרים. בעוד שבחלקים רבים של הגנום האנושי נמצאו מקטעים שמקורם בניאנדרטלים, כרומוזום X כמעט ריק מהם. כרומוזום X הוא כרומוזום מין: לנשים יש שניים, לגברים אחד בלבד לצד כרומוזום Y. מדענים כינו את המצב הזה “מדבר ארכאי”, אזור בגנום שבו כמעט לא נותר זכר גנטי לניאנדרטלים.
במשך יותר מעשור הוצעו שני הסברים עיקריים. הראשון טען שגנים ניאנדרטליים על כרומוזום X היו מזיקים יחסית ולכן סולקו בהדרגה על ידי הברירה הטבעית. ההסבר השני הציע שמסיבה ביולוגית כלשהי כרומוזום X פשוט עובר פחות בקלות בין מינים קרובים.
כעת מציע מחקר חדש הסבר אחר לגמרי, כזה שנוגע לא רק לגנטיקה אלא לדפוסי זיווג והתנהגות. החוקרים ניתחו גנומים של נשים מודרניות והשוו אותם לדגימות של נקבות ניאנדרטליות, תוך שימוש באוכלוסיות אפריקאיות כביקורת, מאחר שלרובן אין כמעט DNA ניאנדרטלי. התוצאה הייתה מפתיעה: אצל הניאנדרטלים עצמם נמצאה כמות עודפת של DNA אנושי דווקא על כרומוזום X.
המשמעות האפשרית של הממצא הזה היא אסימטריה בזיווגים. אם רוב ההזדווגויות התרחשו בין זכר ניאנדרטלי לנקבת הומו ספיאנס, הרי שילדיהם היו מקבלים כרומוזום X אנושי מהאם. לאורך דורות, אם הדפוס הזה חזר על עצמו, ה־X האנושי היה נטמע אצל הניאנדרטלים, ואילו ה־X הניאנדרטלי היה נכנס פחות ופחות למאגר הגנים של בני האדם המודרניים.
במילים אחרות, לא רק שהיה מגע מיני בין הקבוצות, אלא שייתכן שהוא לא היה סימטרי. הזכרים הניאנדרטלים והנקבות האנושיות נפגשו והביאו צאצאים בתדירות גבוהה יותר מהכיוון ההפוך.
מדוע זה קרה? כאן מתחילות הספקולציות. החוקרים מציעים אפשרות של העדפת בני זוג, כלומר שמשיכה כלשהי, ביולוגית או חברתית, גרמה לכך שדווקא השילוב הזה היה שכיח יותר. ייתכן גם שדפוסי נדידה שונים הובילו לכך שזכרים ניאנדרטלים ונקבות אדם מודרני היו באותם אזורים באותו זמן. יש גם מי שמעלה אפשרויות מורכבות יותר, כולל יחסי כוח בין קבוצות.
עם זאת, מדענים מדגישים שהמודלים הגנטיים אינם מסוגלים לשחזר את הסיפור החברתי במלואו. כרומוזום X ידוע כמורכב אבולוציונית, וייתכן שכוחות סלקטיביים נוספים השפיעו על הדפוסים שנצפו. גם אם יימצאו בעתיד שלדים היברידיים מהדור הראשון או השני, הם יספרו רק על מקרים בודדים, ולא על התמונה הדמוגרפית הרחבה.
ובכל זאת, עצם האפשרות להסיק על דפוסי זיווג מלפני עשרות אלפי שנים באמצעות ניתוח מתמטי של גנומים מודרניים נחשבת להישג מדעי מרשים. במקום לשאול רק אם הייתה הכלאה בין המינים, המדע עובר לשאול מי עם מי, באיזו תדירות, ומה הייתה התוצאה האבולוציונית ארוכת הטווח. כך מתברר שכרומוזום אחד, קטן יחסית, מסוגל להציף שאלות גדולות על משיכה, מפגש בין קבוצות קדומות ועל הדרך שבה יחסים אינטימיים עיצבו את הגנים של כולנו.
התרעות פיקוד העורף