הפיזיולוגיה של הציפה: הגוף במצב "עובר"
אחת החוויות המטלטלות ביותר עבור הצוות בימים הראשונים היא "סינדרום ההסתגלות לחלל" (SAS). ללא כוח כבידה, הנוזלים בגוף "נודדים" מהרגליים לכיוון הראש והחזה. התוצאה: פנים נפוחות, גודש באף ותחושת בחילה מתמדת המלווה בסחרחורות. מוח האדם מאבד את הניווט המרחבי שלו; "למעלה" ו"למטה" הם מושגים שמתבטלים.
כדי להתמודד עם חוסר המשקל, האסטרונאוטים מאמצים את תנוחת ה-Neutral Body Posture. בגלל שהשרירים לא צריכים להחזיק את הגוף כנגד הכבידה, המפרקים מתכופפים מעט באופן טבעי. הם נראים כמי ש"עומדים" באוויר, אך למעשה הם נמצאים במצב של רפיון מוחלט. כדי לעבוד מול מסכי המגע של ה"אוריון", הם משתמשים ב"מרסנות רגליים": לולאות על הרצפה שתופסות אותם במקום ומונעות מהם לרחף הרחק מהמשימה באמצע הקלדת נתונים.
המשימות המקצועיות: לא רק "נוסעים"
למרות שהחללית היא אוטונומית ברובה, הצוות אינו נח לרגע. בימים הראשונים, המשימה הקריטית ביותר הייתה "תמרון הקרבה". הטייס ויקטור גלובר ניתק את ה"אוריון" משלב הטיל העליון (ה-ICPS) ואז הטיס אותה ידנית בחזרה אליו. זוהי משימת תעופה טהורה שנועדה לבדוק אם במקרה של תקלה במחשבים, בני אדם יוכלו לעגון את החללית בתחנת חלל עתידית סביב הירח.
בנוסף, הצוות מבצע בדיקות מקיפות למערכות תמיכת החיים (ECLSS). הם מודדים רמות CO2 בכל פינה בחללית ומוודאים שמערכת סינון האוויר מצליחה להתגבר על הריחות והחום שפולטים ארבעה גופים אנושיים בחלל סגור. משימה נוספת היא ניסוי בתקשורת אופטית (לייזר) - ניסיון לשדר נתונים לכדור הארץ במהירות גבוהה פי כמה ממהירות הרדיו המוכרת, מה שיאפשר בעתיד שידורי וידאו ב-4K מהמאדים.
שגרת היום: מ"מקלחת מגבונים" ועד שירותי הואקום
ה"לו" (השירותים): מערכת ה-UWMS היא קופסה קטנה עם צינור שאיבה (לשתן) ומושב זעיר (לפסולת מוצקה). הכל פועל על ואקום. זהו הרגע שבו הפרטיות נפגעת בצורה הקשה ביותר: וילון דק הוא כל מה שמפריד בין האסטרונאוט לבין שאר חברי הצוות שנמצאים במרחק חצי מטר ממנו.
תזונה: האוכל מגיע בשקיות אלומיניום. הם מזריקים מים חמים לתוך שקיות של תבשילים מיובשים, מעסים אותן ומחכים. אין צלחות ואין סכו"ם רגיל; הכל נאכל ישירות מהשקית כדי למנוע מפירורים להיכנס לעיניים של חבריהם או למאווררי המחשב.
ה"זמן המת" והפסיכולוגיה של המשימה
בשעות המעטות שנותרו להם כזמן חופשי, האסטרונאוטים עוסקים בתיעוד. כריסטינה קוק, למשל, צפויה להקדיש זמן לצילום נוף הירח והכדור הכחול המתרחק. המוזיקה והפודקאסטים שהורידו מראש הם הקשר היחיד שלהם לתרבות האנושית.
אך האתגר הגדול הוא השינה. הם ישנים בתוך שקי שינה שקשורים לקירות בצידי החללית. כדי לא "להיחנק" מהפחמן הדו-חמצני שהם עצמם פולטים בנשימה (שנוטה להצטבר כ"בועה" סביב הראש בחוסר משקל), מאווררים חייבים לפעול בעוצמה גבוהה ליד ראשם כל הלילה. זהו רעש לבן תמידי שדורש אטמי אוזניים איכותיים.
הדרך הביתה: ה"קפיצה" על האטמוספירה
החלק המורכב והמסוכן ביותר מתחיל ביום השביעי. החזרה לכדור הארץ אינה "נפילה" ישירה, אלא תמרון פיזיקלי מבריק שנקרא Skip Re-entry.
בזמן החדירה, הטמפרטורה מחוץ לחללית תגיע ל-2,760 מעלות צלזיוס, חם יותר מפני השטח של השמש. מגן החום של החללית יישחק ויתפורר בכוונה כדי להרחיק את החום מהצוות. לאחר מכן, בגובה של כ-7 קילומטרים, ייפתחו מצנחי הבלימה הענקיים שיאטו את החללית ממהירות של אלפי קמ"ש למהירות נחיתה רכה במי האוקיינוס השקט, סמוך לחופי קליפורניה.
שם, כשהם מטלטלים בתוך הקפסולה על גלי האוקיינוס, ימתינו להם כוחות חילוץ של הצי האמריקאי. עבור האסטרונאוטים, המפגש הראשון עם אוויר צח, כבידה אמיתית ומים זורמים יהיה סיומו של המסע המרתק ביותר של המאה ה-21.
התרעות פיקוד העורף