התחושה הזו היא לא תוצאה של יציאה אל מחוץ לשדה הכבידה של כדור הארץ, אלא תוצאה של שיווי משקל פיזיקלי בין המהירות קדימה לבין המשיכה של כדור הארץ למטה. למעשה, האסטרונאוטים מתחילים לאבד את תחושת המשקל כבר בשניות הראשונות של הכניסה למסלול, והחוויה הזו מלווה אותם לאורך כל המשימה עד לרגע הכניסה חזרה לאטמוספירה.
תארו לעצמכם מעלית שהכבל שלה נקרע והיא נופלת למטה, כל מי שבתוך המעלית ירחף ביחס למעלית עצמה. תחנת החלל נופלת לכיוון כדור הארץ, אבל בגלל שהיא נעה הצידה במהירות אדירה של 28,000 קילומטרים בשעה, היא בעצם מחטיאה את כדור הארץ וממשיכה להקיף אותו במסלול מעגלי. האסטרונאוטים בתוכה נופלים יחד איתה, ולכן הם לא מרגישים שום כוח של רצפה שדוחף אותם למעלה. המצב הזה מכונה מיקרו כבידה, והוא קיים בכל חללית שנמצאת במסלול סביב גרם שמיים.
על הירח לא מרחפים כמו בחללית, אלא הולכים או קופצים בצורה קלה מאוד. אם אסטרונאוט ינסה לקפוץ לגובה על הירח, הוא יגיע לגובה שגדול פי שישה מהגובה אליו הוא יכול להגיע בכדור הארץ. אדם שיכול לקפוץ לגובה של חצי מטר בבית, יזנק בקלות לגובה של שלושה מטרים על הירח, והנפילה שלו חזרה לקרקע תהיה איטית ורכה בהרבה. זו הסיבה שהאסטרונאוטים של משימות אפולו נראו כאילו הם מדלגים על פני השטח, בגלל שכל צעד קטן הפך לזינוק משמעותי.
השהות במצב של חוסר משקל או מיקרו כבידה משפיעה באופן דרמטי על גוף האדם ויוצרת סדרה של שינויים פיזיולוגיים מרתקים ומדאיגים כאחד. התופעה הראשונה והבולטת ביותר היא נדידת נוזלים לכיוון הראש. בכדור הארץ, כוח המשיכה מושך את הדם ואת שאר הנוזלים לכיוון הרגליים, אבל בחלל הנוזלים מתפזרים באופן שווה בכל הגוף. התוצאה היא פנים נפוחות מאוד, תופעה שמכונה פני ירח, ורגליים שהופכות לדקות מאוד בגלל אובדן הנוזלים בהן.
האסטרונאוטים מדווחים לעיתים קרובות על גודש באף ועל כאבי ראש בימים הראשונים של המשימה, כשהגוף מנסה להסתגל לחלוקת הנוזלים החדשה. הלב לא צריך לעבוד קשה כדי להזרים דם לראש, ולכן הוא נוטה להתכווץ ולהיחלש למרות שהאסטרונאוטים מבצעים אימוני כושר יומיים. בנוסף לכך, נפח הדם הכללי בגוף יורד בגלל שהמוח מפרש את עודף הנוזלים בראש כאילו יש יותר מדי דם בגוף ומורה לכליות להפריש אותו.
תופעה חמורה נוספת היא אובדן צפיפות עצם ודלדול שרירים מהיר ביותר. כשאנחנו הולכים על כדור הארץ העצמות והשרירים שלנו נלחמים תמיד נגד כוח המשיכה, מה ששומר על החוזק שלהם. בחלל, כשהגוף לא נושא את משקל עצמו, המוח מקבל מסר שהעצמות לא נחוצות יותר ומתחיל לפרק אותן בתהליך כימי מורכב.
אסטרונאוטים מאבדים בערך 1% עד 2% ממסת העצם שלהם בכל חודש שהם שוהים בחלל, קצב מהיר בהרבה מזה שחווים חולי אוסטאופורוזיס על הקרקע. השרירים, ובמיוחד אלו שתומכים בעמוד השדרה וברגליים, נחלשים גם הם במהירות. כדי למנוע את הנזק הזה, האסטרונאוטים בארטמיס 2 ובכלל במשימות חלל חייבים לבצע פעילות גופנית מאומצת של לפחות שעתיים ביום באמצעות מכשירים מיוחדים המייצרים התנגדות מלאכותית. העצמות שנחלשות מפרישות סידן לתוך זרם הדם, מה שמעלה משמעותית את הסיכון להיווצרות אבנים בכליות במהלך המשימה.
גם מערכת שיווי המשקל שנמצאת באוזן הפנימית עוברת טלטלה משמעותית בגלל הריחוף. המערכת הזו מסתמכת על כוח המשיכה כדי להגיד למוח איפה הלמעלה ואיפה הלמטה באמצעות קריסטלים קטנים שזזים לפי כיוון המשיכה. בחלל, כשאין כוח כזה, המערכת מפסיקה לתפקד כראוי, מה שגורם לרבים מהאסטרונאוטים לסבול מבחילות, מסחרחורות ומהקאות ביומיים הראשונים של הטיסה. תופעה זו מוכרת בתור מחלת החלל, והיא דומה מאוד למחלת ים אבל חזקה בהרבה. המוח לומד בסופו של דבר להסתמך רק על הראייה כדי להתמצא במרחב, אבל עד שזה קורה, האסטרונאוטים מרגישים לעיתים קרובות תחושה של חוסר התמצאות מוחלטת, במיוחד כשהם צריכים לבצע תמרונים מורכבים בתוך תא הפיקוד. אפילו פעולות פשוטות כמו אכילה או שינה הופכות לאתגר כשאין תחושה של יציבות.
גם חוש הראייה עובר שינוי בשל הריחוף הממושך והצטברות הנוזלים. מחקרים שנערכו בתחנת החלל הבינלאומית הראו שהלחץ המוגבר של הנוזלים בתוך הגולגולת לוחץ על גלגל העין מאחור ומשנה את הצורה שלו. השינוי הזה גורם לירידה בחדות הראייה, ולפעמים הנזק הזה לא נעלם לחלוטין גם לאחר החזרה לכדור הארץ. האסטרונאוטים של ארטמיס 2 יצטרכו לבצע בדיקות עיניים שוטפות כדי לוודא שהשינויים הללו לא פוגעים ביכולת שלהם להטיס את החללית בצורה בטוחה. למרות שהמשימה הנוכחית קצרה יחסית, המידע שייאסף עליהם יעזור לפתח פתרונות לאסטרונאוטים שיטוסו בעתיד למאדים במשך חודשים ארוכים. התופעה הזו מדגישה שחוסר משקל משפיע על כל תא ותא בגוף האדם ולא רק על השרירים והשלד.
עד לאיזה גובה מרחפים? זה לא עניין של גובה אלא של מהירות ומצב מסלולי. ניתן לרחף גם בגובה נמוך יחסית אם המטוס מבצע תמרון של נפילה חופשית, מצב שמשמש לעיתים לאימוני אסטרונאוטים במטוסי אימון מיוחדים שמכונים קיא המטוסים. עם זאת, בחלל העמוק הריחוף נמשך כל עוד אין מנוע שדוחף את החללית או כוח משיכה חזק של פלנטה שמושך אותה לקרקע. כשהאסטרונאוטים יתקרבו לירח הם יתחילו להרגיש את כוח המשיכה שלו, אבל כל עוד הם בתוך החללית שמקיפה את הירח הם ימשיכו לרחף בגלל אותה נפילה חופשית מסלולית. רק אם הם היו נוחתים על פני השטח הם היו חוזרים להרגיש משקל, אם כי משקל מופחת משמעותית מזה של כדור הארץ.
ומתי חוזרים להרגיש את כוח המשיכה בדרך חזרה לארץ? על פי שלבי הכניסה לאטמוספירה. ברגע שהחללית אוריון פוגעת בשכבות העליונות של האוויר החיכוך מתחיל להאט את החללית. ההאטה הזו יוצרת כוח פיזיקלי שדוחף את האסטרונאוטים חזרה לתוך המושבים שלהם. בהתחלה זה מרגיש כמו משקל קל מאוד, אבל ככל שהחללית נכנסת עמוק יותר לאטמוספירה הכוח הזה מתגבר במהירות. בשיא הבלימה האסטרונאוטים ירגישו כוח של 4 עד 5 ג'י, כלומר הם ירגישו כאילו המשקל שלהם גדול פי חמישה מהמשקל הרגיל שלהם על כדור הארץ. זהו שלב פיזי מפרך שבו קשה מאוד להזיז את הידיים או לנשום בצורה רגילה, והוא מסמן את הסוף של חוויית הריחוף ואת החזרה למציאות המוכרת. המעבר מחוסר משקל למשקל מלא לאחר הנחיתה באוקיינוס הוא שלב קריטי וקשה במיוחד בגלל שהגוף לא רגיל למאמץ הזה.
לאחר עשרה ימים שבהם הגוף לא נשא שום משקל החזרה ל-100% כוח משיכה גורמת לאסטרונאוטים להרגיש כאילו הם עשויים מעופרת. הם סובלים לעיתים קרובות מסחרחורות קשות כשהם מנסים לעמוד לראשונה, בגלל שמערכת הדם צריכה ללמוד מחדש איך להזרים דם למעלה נגד כוח הכבידה.
האסטרונאוטים של ארטמיס 2 יצטרכו סיוע מצוותי החילוץ כדי לצאת מהחללית, והם יעברו סדרה של טיפולים פיזיותרפיים כדי להחזיר לעצמם את היציבות והכוח בשרירים. למרות שהתהליך הזה לוקח זמן, הגוף האנושי הוכח כגמיש מאוד ומסוגל לחזור למצב רגיל לאחר תקופת הסתגלות קצרה על הקרקע. הלב יחזור לגודלו המקורי וצפיפות העצם תשתפר לאיטה, אבל חלק מהשינויים בראייה או בעמוד השדרה עשויים להישאר לזמן ממושך יותר.
המחקר על הריחוף והשפעתו על הגוף הוא אחד התחומים הכי חשובים במדע החלל המודרני בגלל שבלעדיו לא נוכל להגיע ליעדים רחוקים יותר. ככל שאנחנו מבינים טוב יותר איך למנוע את דלדול העצם ואת הפגיעה בראייה, אנחנו מקרבים את היום שבו נוכל לשלוח צוותים למסעות ארוכים בהרבה לעבר מאדים. המשימה של ארטמיס 2 תספק נתונים יקרי ערך על איך ארבעה אנשים שונים פיזיולוגית מגיבים לתנאים הללו בו זמנית בסביבת הירח. כל גרם של עצם שנשמר וכל אימון כושר שמבוצע בתוך האוריון הם חלק מהפסיפס הגדול שבונה את העתיד המאויש של האנושות בין הכוכבים. הריחוף הוא אולי החלק הכי קסום ומצטלם של הטיסה לחלל, אבל עבור האסטרונאוטים והרופאים שמלווים אותם מדובר באתגר בריאותי ומדעי שמצריך פתרונות הנדסיים ורפואיים יצירתיים בכל יום מחדש.
כל אסטרונאוט שחוזר מהמסע הזה מביא איתו סיפורים על עולם שבו חוקי הפיזיקה כפי שאנחנו מכירים אותם משתנים, ומזכיר לנו שהמגבלות היחידות שלנו הן אלו שאנחנו מציבים לעצמנו על הקרקע. הדרך לירח רצופה באתגרים של שיווי משקל ומשקל, אבל התוצאה היא הרחבת האופק האנושי למקומות שבהם השמיים הם כבר לא הגבול אלא רק ההתחלה. הריחוף הוא מצב תודעתי ופיזיולוגי שמשנה את כל מה שחשבנו על המבנה שלנו, והוא מוכיח שהאדם מסוגל להתאים את עצמו גם לסביבות הכי פחות טבעיות עבורו.
התרעות פיקוד העורף