"הבינה המלאכותית נכתבת בקוד, אבל הכלכלה שלה נקבעת בשטח", אומרת ביילר. "ככל שהפריסה גדלה, צווארי הבקבוק כבר לא נמצאים רק בתוכנה או בשבבים, אלא בחשמל, בקירור וברשתות". לדבריה, אם בעבר הסתפקו ארגונים במשרדים וחדרי שרתים קטנים, כיום מוקמים מתקנים גדולים שמיועדים להפעיל ולקרר אלפי שרתים בעומס גבוה.
המשמעות היא שהביקוש ל-AI אולי נולד בעולם הדיגיטלי, אבל היכולת לספק אותו תלויה בגורמים מוחשיים מאוד. צריך קרקע להקים עליה מתקנים, צריך חיבור לרשת החשמל, צריך מערכות קירור מתקדמות, וכל זה מתחרה על משאבים עם שימושים אחרים במשק.
במקביל, גם הסיכונים נראים אחרת. פרויקטים יכולים להתעכב בגלל מגבלות תשתית, רגולציה או התנגדות מקומית. "אי אפשר להסתכל רק על הביקוש", אומרת ביילר. "צריך להבין גם אם אפשר באמת לבנות, לחבר ולהפעיל את המערכות בקנה מידה גדול".
בסופו של דבר, לפי ביילר, מי שיוביל את תחום הבינה המלאכותית לא יהיה רק מי שיפתח את האלגוריתמים המתקדמים ביותר, אלא גם מי שיצליח להקים ולהפעיל את התשתיות שמאחוריהם. ככל שהתחום גדל, היתרון עובר בהדרגה מהקוד אל היכולת לנהל חשמל, קירור ורשתות בקנה מידה רחב.
התרעות פיקוד העורף