“מיכל בירן צלצלה אליי ואמרה לי, נחמן, אני מדברת בשמה של מרב מיכאלי והיא מבקשת שתרוץ בפריימריז", משחזר השר, שהתרסק השבוע למקום לא ריאלי ברשימת העבודה לכנסת. “אמרתי לה, את צוחקת עליי? מפלגת העבודה בקושי מחזיקה את המנדטים האחרונים. אבל בירן התעקשה. אמרה, זה עולה רק 5,000 שקלים, תשים את השם, מה אכפת לך? אז הלכתי לסטודנטים שלי ואמרתי להם, ‘אני מסתער מארצות הברית על הפריימריז בישראל', והתחלתי לעבוד.
"בלילות הייתי עושה את רוב השיחות כדי להסתנכרן עם שעות העבודה בארץ, אשתי רבקה ישנה לה בנעימות, ואני יושב עם מחשב ואייפד וטלפון ומסמס ומדבר ובבוקר מתחיל את יום העבודה הרגיל באוניברסיטה. למרות שהיה לי דרייב מטורף, יצאתי בפריימריז במקום השישי. מרב התקשרה אליי, ‘נחמן, קולולולו, קטפת את המקום השישי'. אמרתי לה, ‘מה קולולולו, אני ממש מאוכזב, זה מקום נמוך, כי את במקום הראשון ואבתיסאם מראענה תשוריין למקום השביעי, ואני אתגלגל למקום השמיני ומטה'.
"אמרה לי, 'נחמן, שנה שלמה לא היית בארץ, לא שמעו ממך, עשית קמפיין מעבר לים ובכל זאת קטפת את המקום השישי, זה לגמרי קולולולו ולמה אתה עצוב?', אמרתי לה, 'כי אני לא במקום הראשון'".
"אצלנו במפלגה למשל זה שיטת גבר־אישה. בכנסת הקודמת לא נכנסתי כי שמו לפניי אישה שקיבלה פחות קולות ממני ובכל פעם נדחקתי לאחור בגלל שריונים למגזר כזה או אחר, עד שאתה אומר, זו הגנת קטין, נותנים להם הגנה מיוחדת מטעם החוק, ובסוף זה פוגע בפריבילג כמוני: גבר, אשכנזי, ממבשרת ציון, מצב כלכלי טוב".
"אבל היא שיבשה את המבזק, וזה היה בלתי נסלח. הענשתי לא מעט. חינכתי דור עיתונאים מובילים בתקשורת שמזוהים עם התקופה שלי בגלי צה"ל כמו עמוס הראל, אלון בן דוד, דב גילהר, אברי גלעד, קרן נויבך וירון דקל וגם שני השרים בממשלה, ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי. זה גורם לי הנאה עד דמעות. באמת. אני יושב בישיבת ממשלה ומסתכל על מרב וניצן, ואומר, נחמן, תראה את הילדים שלך. כאילו בניך גדלו ובגרו ותופסים תפקידים ומובילים בדעת הקהל".
הראיון עם שר התפוצות התקיים שבוע לפני הפריימריז. הוא היה אז נינוח ועסוק, אם אפשר בכלל להכיל את שני הניגודים הללו בפרסונה אחת. מצד אחד השקיע בפריימריז את כל מרצו וזמנו, אפילו את ארוחתו חטף בקושי בין הטלפון למחשב, ומצד שני המשיך בפעילות המשרד מתוך שגרה נעדרת דחיפות, אולי אפילו תחושת בטן שמה שיהיה יהיה. “אני לא כל כך יודע איך עושים פריימריז בזמן כל כך קצר אחרי שנה אחת בלבד בתפקיד וכשיש לך משרד כל כך תובעני על הראש", אמר לי בגילוי לב.
שבוע חלף וחברי מרכז מפלגת העבודה אמרו את דברם. שי התגלגל במדרון הרשימה אל המקום שעלול להפוך את הראיון הזה, שהתקיים בנינוחות, באופטימיות, אפילו בהומור משמח, לראיון פרידה. בשיחת השלמה שקיימתי איתו יומיים לאחר התוצאות, שי עדיין נינוח ועדיין עסוק. “גם בפעם הקודמת נדחקתי לאחור בגלל הבטחות ייצוג לתנועה הקיבוצית, לעולים ולקטגוריות שונות", הוא אומר בהשלמה.
אם יתאפשר מבחינת הרכב הממשלה החדשה, יכול להיות שגם הפעם יקפיצו אותך למשרד ממשלתי למרות המיקום הנמוך ברשימה? “אני לא יודע ואני לא עושה שום פעולה בעניין. הכל נזיל, וכל מה שיקרה מעתה ואילך תלוי במרב מיכאלי".
אבל לא הכל תלוי במיכאלי. לשי עצמו אחריות מסוימת להתפתחויות שהיו ויהיו. כשפרץ לחיים הציבוריים, כלומר הפציע על המסך כדובר צה"ל במלחמת המפרץ, הוא היה המרגיע הלאומי. בקולו השלו המליץ לנשום עמוק, לשתות מים. הוא היה אז המאמי התורן. אבל מאז קפץ לחיים הפוליטיים נפרד מהתדמית השלווה והסתבך בהיפוכו הגמור: הותקף על דעותיו ומהלכיו ובעיקר על התבטאויות שנויות במחלוקת.
"העיתונאי והדובר לשעבר שאכל מיקרופונים לארוחות בוקר ולהטט בתקשורת במיומנות מרשימה, שחרר אמירות ותגובות שעוררו סערה. “שאלתי פעם את רובי ריבלין, ‘תסביר לי בבקשה למה כשהייתי דובר צה"ל הייתי האיש הכי נחמד והכי פופולרי במדינה, ופתאום תוקפים אותי מכל הכיוונים'", הוא נזכר. “ורובי אמר, ‘ברוך הבא לפוליטיקה, נחמן. בחרת צד'".
"האיש הזה רדף אחריי במדרגות עד לכניסה למטוס. ניסיתי לקרוא ספר, אבל הוא התיישב מולי והתחיל לנאום לכל הסביבה בסגנון ביביסטי. הוא דיבר בהיגיון, לא היה מטומטם, הציג את כל מערכת הטיעונים, אבל שנינו חזרנו מנופש, מה נסגר? ישבו לידי עוד זוג ‘פריבילגים', אשכנזים, מבוגרים, קיבוצניקים, ניסו להרגיע אותי, אמרתי להם, 'עזבו, אני רגיל'".
אבל כשנשאלת על הגינוי האמריקאי והדרישה לחקירת מותה של עיתונאית אל־ג'זירה שירין אבו עאקלה, אמרת “עם כל הכבוד לנו, האמינות של ישראל היא לא הכי גבוהה באירועים כאלה. כל הדוקטורט שלי על דיפלומטיה ציבורית בעידן של אלימות בעצימות נמוכה הוא ניסיון לחקור איך לנהל הסברה באירועים קטנים שההשפעה שלהם גדולה וממונפת באמצעות התקשורת.
"לפעמים יש שני הרוגים, הנזק הפיזי קטן, אבל אם הם ממרכז ירושלים או מדיזנגוף, זה כמו לגעת בנקודה הכי עדינה בגוף האדם. יצרת רעד בכל המערכת, כי בסוף לא המספר קובע אלא האפקט הפסיכולוגי. לכן אמרתי שבהתבסס על העבר, אנחנו חייבים לנהוג אחרת ולערב מלכתחילה את האמריקאים, כי אם נציג את הגרסה שלנו, היא לא בהכרח תתקבל, בגלל שהאמינות שלנו באירועים כאלה היא לא הכי גבוהה.
"אבל לא הספקתי בכלל להגיע לעבר, כי ישר אמרו, ‘הוא לא נותן אמון בגרסה של צה"ל', שזה שטויות, אני מאמין בצבא ובמשטרה, ואמרתי את זה בראיון, אבל לא נתנו לי להסביר שהבעיה שלנו היא האמריקאים. אני מכיר אותם. ישבתי שנים בלב הסיפור האמריקאי, ועד היום אני צופה בחדשות הלילה של NBC, כי אני חושש מהלכי רוח אנטי־ישראליים שפושטים בארצות הברית ובקרב הקהילה היהודית שם. אני מקבל את הסקרים, והלב שלי צונח.
"ביידן הוא האחרון. אין עוד ביידן אחד בסביבה. לא נמצא עוד מישהו שהיה עשר פעמים בחייו במדינת ישראל. היום המפלגה הדמוקרטית השתנתה. היא יותר מגוונת, יותר פרוגרסיבית, והיהודים שם נתפסים כפריבילגים לבנים, כמו שמציגים אותי פה. הם כבר לא אלו שצועדים שלובי זרוע עם מרטין לותר קינג על הגשר. היום כשיהודי רוצה לחבור לליברלים בקמפוס האמריקאי, אומרים לו, לך מפה, אתה ציוני, אין לך מקום איתנו. ראינו את זה כשהם סירבו לתת לנו מיליארד דולר על המלחמה בשומר החומות".
רגע דל אחד של תהילה לא הצליחה מפלגת העבודה לקושש מאז הפכה לשותפה לממשלת השינוי. בתחילה התייצבה על 7 מנדטים, הישג מרשים לכל הדעות ביחס לנקודת ההתחלה, אבל עם הזמן, הפקקים והקטסטרופה בנתב"ג, צמצמה את עצמה עד שלאחרונה נגעה לא אחת באחוז החסימה. “אנחנו צריכים לשבת, לשבור את הראש ולראות איך מחדשים את המומנטום", מודה שר התפוצות. “אנחנו צריכים לחשוב איך מסבירים לציבור שמפלגת העבודה היא לא עוד סרח עודף אלא שחקן מרכזי".
"טכנית יש לה את כל ההסברים, אבל יכול להיות שבמאבק הציבורי היא פחות הצליחה ומיכאל ביטון רכב על הסוס הזה עד שהסוס נפל. אסור לשכוח שהיא מצאה משרד מדמם. מירי רגב לפניה השתוללה. מינתה מינויים לא ראויים, חילקה כספים ברחבי הארץ ועשתה דברים משונים. מרב נאלצה לבנות את הכל מחדש. זה האופי המחורבן שלנו, לתקן ולהחזיר את הדברים למצבם הראוי".
"ראיתי את הסבל באצטדיונים שהפכו למתקן אנושי ענק, נכנסתי לחדר, אני לא בעל חוש ריח מפותח, אבל הסירחון הכה בי. אלפי אנשים זרים שכבו צפופים אחד ליד השני. איפה ישראל הייתה בטרגדיה הזאת? לכן אמרתי שההצעה של שרת הפנים איילת שקד לגבי הפליטים מבישה. היא נקטה במדיניות הכי קשוחה. עד עכשיו המלחמה משתוללת. אני רואה בכל בוקר את הדיווחים ב־CNN. אבל בישראל שכחו את אוקראינה. וגם העולם שותק. שואל רק מה עם החיטה ומה עם הדלק. ואני שואל, האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?".
הפעם הראשונה שנחמן שי פגש את הפוליטיקה הייתה ב־1993, כשהתמודד על תפקיד ראש עיריית ירושלים. “בסקרים יצאתי במקום הראשון בלי שהוצאתי מילה", הוא מחייך. “ומצד שני טדי קולק היה מועמד ברזל, אז הציעו שנרוץ יחד ואני אהיה סגנו. הארי והגור, ככה קראו לזה. אבל הכלה לא התלהבה מהחתן, כי טדי חשב שהוא נצחי. אחרי שלושה שבועות תפסתי שסתם נתתי את שמי הטוב וטדי לא מתייחס אליי בכלל, אז פרשתי מהמרוץ והוא הפסיד".
“בחיים שלי לא ראיתי אירוע כזה", הוא נזכר. “היא בכלל לא הבינה בהתחלה וגם אנחנו לא. גבאי אמר לה, מה יש לך להגיד? ואז היא הבינה ויצאה מהחדר. זו הייתה השפלה מהמדרגה העליונה ביותר. היינו בהלם. ציפי אף פעם לא הציגה את עצמה כאישה פמיניסטית. היא התנהגה כאילו אין שום משמעות למגדר מבחינת הפעילות הפוליטית שלה. היא עשתה עבודה נפלאה, אז גם אם חשבת שהיא חתרה נגדך, למה ככה בפומבי להלבין את פניה ברבים? עד היום אני מצטער שלא קמתי להגנתה".
מאז התחלפו עוד כמה ממשלות, עד האחרונה שהתפזרה. לאחרונה חשף קלמן ליבסקינד ב"מעריב" שמשרד התפוצות הקים אגף להתחדשות יהודית במיזם משותף עם ארגון “פנים" (ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל) בסיוע ח"כ גלעד קריב ממפלגת העבודה, שכיהן לפני כן כחבר בוועד המנהל שלה.
“הרוח החזקה מפילה ושוחקת את הקצוות, אז גם הקצה השמאלני וגם הקצה הימני בממשלה לא עמדו בלחץ, כמו מטוס שהשוליים שלו מקטינים את מוטת הכנפיים", מתפייט שי. “בעיניי זה אסון לאומי. כשקמה ממשלת השינוי, הקליע יצא מהתותח ומשהו אדיר התפרץ. כולם חיכו להתחיל לעבוד. אי אפשר להבין בכלל איזו תחרות הייתה בין השרים מי יגיע עם יותר רפורמות ורעיונות. כמעט מחצית מהמינויים במשרד החוץ היו תקועים ובבת אחת המעיין נפרץ, ואז מינוי היועץ המשפטי והתוכניות ליישובים היהודיים ולמגזר הערבי והבדואי".
"אני זוכר את היום ההוא, חורף ושלג, וגדעון סמט מעיתון ‘הארץ' מתקשר אליי ואומר, אתה יודע את מי מביאים להיות ציר בשגרירות? את ביבי נתניהו. צלצלתי מיד לארנס. שאלתי, מה פתאום ביבי, וארנס אמר, הוא יהיה ראש ממשלה. את הסיפור הזה ביבי מוכן לשמוע 200 פעם. כמו ילד לפני השינה. בכל פעם שהייתי מספר לו, הוא היה אומר, תספר לי עוד פעם".
"אי אפשר לקחת ממנו את השכל, הברק, וגם את ההישגים המדיניים, והדבר הכי חשוב, שהוא אף פעם לא שש למלחמות. עם כל הפרופיל הצבאי שלו, הוא נזהר ממלחמה כמו מאש ועמד בלחצים וגם ההתנהלות הכלכלית שלו הייתה טובה מאוד, אבל ההתנהגות האישית שלו היא בלתי נסבלת. לאחרונה נכנסתי למליאה, הוא ישב באופוזיציה. והוא מאוד כועס במקום הזה. נתן לי אגרוף במקום לחיצת יד כמו שהוא נוהג לאחרונה, ופתאום שאל, תגיד לי, בן כמה אתה? אמרתי לו, בגיל של יוני".
"הייתי שמח לעשות משהו בעסקים. אני לא יודע אם אני טוב בזה, אבל הייתי שמח לנסות. אבא שלי היה סוחר מוצלח בענף הרכב ונורא רצה שאמשיך בדרכו. הוא כבר עשה לי תוכניות לקריירה, אמר לי, אתה קונה בשקל, מוכר בשני שקל ומרוויח עשרה אחוז, מה רע? אבל אמא שלי אמרה, ‘לא, לא, לא, הבן שלי לא יעבוד כל היום במוסכים עם ידיים מפויחות'".
התרעות פיקוד העורף