"ביום הבחירות כל החברים שלי אומרים לי: 'מזל טוב'. הם יודעים שזה יום חג בשבילי. עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, ההתרגשות אצלי קיימת", מספר אבי יחזקאלי, שעובד כמזכיר קלפי ביום הבחירות מאז 2001. "הבחירות הראשונות שלי כמזכיר היו בדיוק כשהגעתי לגיל 21", מספר יחזקאלי, עובד בנק תושב ירושלים, שבבחירות הנוכחיות יוצב בקלפי במושב ניר גלים. "אז הבחירות היו רק לראש הממשלה: אריאל שרון מול אהוד ברק. אפשר להגיד שנהייתי מכור לתפקיד ואני עושה אותו כל מערכת בחירות, כולל בחירות לרשויות המקומיות ופעמיים גם למועצה אזורית".
מה ממכר בכך?
"בהתחלה הלכתי בגלל הכסף, אמרו שזה כסף טוב. אבל זו עבודה מתישה. אנשים מגיעים לקלפי לדקה, ולא מבינים כמה עבודה יש מאחורי הקלעים, וגם אחרי השעה 22:00, אז מסתיימת ההצבעה. אני חוזר הביתה בשעה שתיים בלילה עם הלשון בחוץ, אחרי 18 שעות עבודה. תמיד אני אומר לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה, אבל ממשיך. מגיעה עוד מערכת בחירות ובהרשמה הראשונה, בחצי השעה הראשונה, אני כבר בפנים. המזכיר הוא כלי מרכזי להפעלת הקלפי בצורה דמוקרטית ונכונה, ואני חושב שזה מאוד חשוב. זה לב העשייה הדמוקרטית, ואני מבין את החשיבות של התפקיד".
אילו חוויות ייחודיות קרו לך במהלך השנים?
"התפקיד כמזכיר הוא אותו תפקיד, אבל הרכב חברי ועדת הקלפי שאתה צמוד אליהם 15 שעות יכול להשפיע על כך שזה יהיה היום הכי כיפי או היום הכי מעצבן. אז בבקשה תהיו הפעם נחמדים, תזכרו שהמזכיר הוא עם ניסיון וסמכות. לפעמים אתה נופל על אנשים שממש סבבה וכיף לעבוד איתם, ולפעמים על אנשים שפחות מתחברים לעבודת הקלפי, לא רואים בה חשיבות, ואתה צריך להחזיק אותם קצר".
העבודה לאורך השנים נהיית קלה יותר?
"פעם המזכיר היה מזהה את הבוחר, מסמן וי, נותן לו מעטפה, הבוחר הלך לפרגוד, שלשל את המעטפה ואחד מחברי הוועדה היה מוחק אותו מרשימת הבוחרים. היום הכל מא' עד ת' על המזכיר. למזכיר נוספו במהלך השנים פונקציות וטפסים נוספים שפעם לא היו. בכל קלפי יש שני מזכירים, אבל עדיין העבודה השוטפת היא אך ורק על המזכירים. מזכיר אחד מסמן וי, מזכיר שני מוחק".
מהו רגע השיא של היום הזה מבחינתך?
"בשעה 22:00 נועלים את הקלפי, אבל אז כולם מחכים לראות את המדגמים. אנחנו צופים במדגמים ואז מתחילים לספור".
"במערכות הבחירות האחרונות מגיעים יותר הורים עם ילדים, מצטלמים ועושים סלפי בקלפי", מספר גם יורה וסילביצקי, 43, מראשון לציון, מנהל שיווק בהייטק, שעובד כמזכיר קלפי מעל 20 שנה. "יש אפילו אנשים שלוקחים פתקים של מפלגות ומרכיבים מהם מילים מצחיקות. זה ז'אנר שלם. זו מערכת הבחירות העשירית לפחות שאני הולך להשתתף בה".
למה אתה דבק בתפקיד?
"מסיבה כלכלית. ביום הזה מרוויחים טוב, אבל זה יום קשה. כמזכיר קלפי אתה מתחיל בשש בבוקר וזה יכול להימשך עד שתיים בלילה. זה די קריעה, אבל אתה מרוויח טוב. שקלתי כבר מספר פעמים להפסיק עם זה, אבל בסוף המשכתי. זה לא רק היום הספציפי הזה. לפני כן אתה עושה בחינה במחשב לתפקיד, יש הדרכה, אחר כך נוסע לקחת את הציוד. אבל אם עושים שקלול של הכל, זה בסופו של דבר כן שווה את זה. כמו כן, אני בן אדם של אנשים, וביום הזה אתה פוגש הרבה אנשים. מבחינתי, זה יום עבודה בזמן שכל המדינה ביום חופש. אני מתייחס לזה כאל יום עבודה, אז בשביל לא להתבאס שכולם בחופש, אני מחפש סיבות לעודד את עצמי במהלך היום. הדבר המעניין הוא כמובן ספירת הקולות. אני מוודא שהספירה מתבצעת באופן תקין, מנהל את הפרוטוקול ומביא את הספירה לוועדת הבחירות. זה רגע מעניין".
בבחירות מחר יעבוד וסילביצקי בקלפי בראשון לציון: "בכל פעם יוצא לי לעבוד במקום שונה. בכל עיר ובכל שכונה יש חתכי אוכלוסייה שונים, מצבים סוציו־אקונומיים שונים, הרגלי הצבעה שונים. אם אתה עושה מדגם בשכונה מסוימת, כבר אפשר לנבא למי יצביעו שם. בסופו של דבר החתכים האלה מתבטאים גם בקולות".
אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, אתה עדיין מתרגש לקראת מחר?
"האמת, אני חושב שכל המדינה כבר עייפה מכל הבחירות האלה. אנשים סקפטיים ומגיעים להצביע כדי להביע דעה אישית, אבל בסופו של דבר רבים מהם לא באמת מאמינים שזה ישפיע. רבים גם חושבים שעוד חצי שנה שוב תהיה מערכת בחירות".
בלי סקנדלים
איליה (81) וורדה (76), שעלו מרוסיה בשנת 72', החלו לעבוד כמזכירי קלפי בבחירות לכנסת השמינית (1973), שבהן נבחרה גולדה מאיר בשנית לראשת ממשלת ישראל. "זה ממש עניין אותנו, גם באופן אישי וגם באופן ציבורי", מספרת ורדה. "רצינו להיות חלק מהציבור הישראלי, לא להיחשב לעולים חדשים אלא שיתייחסו אלינו כמו ישראלים. נמשכנו לחוויה הזו של בחירות כי זה היה שונה לגמרי ממה שחווינו ברוסיה. הייתה לנו תחושה של שליחות, והיה לנו חשוב שהכל יתנהל בצורה מסודרת ומדויקת. הקפדנו על כל דבר. ככה לימדו אותנו בקורס שעשינו לצורך זה. עשינו הדרכה ומבחן קשה עם שאלות על החיים, חלקן לא קשורות לבחירות. אהבנו את החוויה הזו של להגיע לקלפי שעה לפני פתיחת הקלפיות ולפגוש את שאר החברים שעובדים בקלפי".
"יש בזה קסם שלא פג עם השנים", אומר איליה. "זו הייתה חוויה נהדרת עבורנו להכיר אנשים חדשים, לחוות את הישראליות החדשה ובכלל, התחושה הזו של שליחות למען הדמוקרטיה זה משהו שחשוב לנו מאוד".
איליה עבד תחילה בקלפי בקיבוץ להבים ובהמשך בקלפיות ברמלה, וורדה עבדה בקלפיות ברמלה, בראשון לציון, ברחובות ובקיבוץ ניר דוד. בשנים האחרונות שניהם עובדים בקלפיות במקום מגוריהם, ראשון לציון.
"היום התחושה היא שאנחנו רוצים לעזור למען הדמוקרטיה ולצורך קיום בחירות תקינות באזורנו", מסבירה ורדה. "לשמחתי מעולם לא היו לנו שום בעיות בקלפיות, שום סקנדלים או חריגות, אלא הכל עבר ועובר חלק".
מה השתנה לאורך השנים?
איליה: "בתקופה האחרונה יש אדישות בקרב הציבור. אנשים פשוט פחות יוצאים מהבתים בשביל להצביע. אני אוהב במיוחד לראות פרצופים חדשים של עובדים בקלפיות, זה גורם לי לחייך כי אני מכיר את התחושה הטובה שהם מרגישים כשהם תורמים משהו למען הדמוקרטיה".
סוג של הפנינג
פנינה כהן־מוקטל (54) החלה לעבוד בקלפי בגיל 16 בבחירות לכנסת ה־11 (1984) שבה התמודדו ראש בראש שמעון פרס ויצחק שמיר. מאז היא לא מפספסת עבודה בקלפי בבאר יעקב כמעט באף יום בחירות. "הייתי תיכוניסטית שחיפשה עבודה בחופש הגדול, אז פשוט עזרתי בקלפי", היא מספרת. "בגיל 20 התחלתי לעבוד שם כמזכירת קלפי. גם בעלי התחיל לעבוד בקלפיות באותן בחירות, ומאז אנחנו באופן קבוע לא מפספסים את העבודה בקלפי ביחד. זו רוטינה אצלנו. כשיש בחירות אנחנו נקראים לדגל".
מה מושך אותך בזה?
"יש בזה עניין. בבאר יעקב זה היה סוג של הפנינג. זה כבר הפך להיות חלק ממני. כשיש בחירות אני מרגישה מעורה בכל נושא הדמוקרטיה הישראלית. יש בזה גם הווי, וזה לא התפקיד הכי פשוט, כי לפעמים אתה פוגש אנשים נחמדים יותר ונחמדים פחות, אבל אתה פוגש את עמך ישראל ומה יותר טוב מזה?".
מה השתנה במשך השנים?
"פעם התמורה לא הייתה גבוהה, והיום היא יותר גבוהה, אבל עדיין זה תמיד היה בסדר מבחינתי כי אני לא עושה את זה בשביל הכסף, זה לא העניין. בסבב האחרון לא יכולתי לעבוד כי נכנסה לי חתונה, אז נאלצתי לוותר והרגשתי שמשהו חסר לי, הרגשתי את החלל הזה. כמובן שבסבב הקרוב אמלא את החלל הזה, אבל זה עדיין משהו שהוא כל כך מושרש בי, עד שאני לא יכולה לדמיין את עצמי לא עובדת בקלפי ביום בחירות".
עו"ד ענבל פלאח־יעקב (45) כבר 26 שנים עובדת בקלפיות, מאז הבחירות לכנסת ה־14 (1996) שבסיומן הפך בנימין נתניהו לראשונה לראש ממשלת ישראל. "התחלתי עם זה בגיל 18, מיד עם קבלת האפשרות להצביע", היא מספרת. "ראיתי את זה בתור עבודה נחמדה, ובמשך השנים הבנתי שזה סוג של שליחות ואחריות לדאוג שלא יהיו מחטפי בחירות. עברתי הרבה תפקידים בקלפי, בין השאר מזכירת קלפי, יו"ר קלפי, סגנית יו"ר קלפי, ובהמשך ועד היום אני מפקחת על קלפיות מטעם הוועדה המרכזית".
מה מושך אותך בעבודה הזו?
"מבחינתי זו חובתנו לתרום היכן שניתן, וביום הבחירות, מעבר להצבעה שהיא חובה מבחינתי, אני נרתמת לסייע בכל דרך אפשרית להצלחת המדינה".
הבחנת במסגרת עבודתך בקלפי בירידה באחוזי ההצבעה?
"לצערי כן. קיימת אצל אנשים עייפות החומר. כמו כן, יש ירידה באמון האזרחים במוסדות המדינה ואפילו סוג של ייאוש - אף אחד לא באמת בא כדי לשנות משהו. זה הלך הרוח של האנשים המגיעים או ליתר דיוק לא מגיעים לקלפיות".