"מרצ היא יותר ממפלגה, זו דרך חיים”, אומרת שוש ערער, בת 72 מנתניה, מי שהייתה ממקימי מרצ ופעילה נאמנה בה במשך 30 שנה. “במרצ חיים אידיאולוגיה, וזה לא דומה לפעילים בשום מפלגה אחרת. זה משהו עמוק בדנ”א. אולי בגלל ההרכב האידיאולוגי שלה. נושא הכיבוש, זכויות אדם, הסביבה, הדמוקרטיה - כל אלה מרכיבים את הביחד.
להיות פעיל מרצ זה אומר מחויבות לקדם את הרעיונות בכל זירה אפשרית. אני פעלתי בנושא זכויות נשים, בתחום המוניציפלי, הכל בהתנדבות. גם בבחירות אנחנו מתנדבים לשבת בקלפי. יש פה מחויבות לתנועה כי דרכה אנחנו יכולים לממש את מה שבוער בנו”.
ערער החלה את דרכה במפלגת שינוי, וכמו רוב הפעילים עסקה בפעילות הפוליטית בהתנדבות מלאה. ב־1992 הגיעה למרצ ביחד עם אמנון רובינשטיין, אז יו”ר שינוי. “הרבה זכויות וחוקים שישנם היום החלו ביוזמת מרצ, ולצערי הציבור לא מודע לכמה היא שינתה את חייו”, היא אומרת. “נושאים כמו חוק הדיור הציבורי, קידום בריאות, אי־כפייה דתית, נישואים אזרחיים, זכויות מגדריות, זכויות אזרח - ללא מרצ הם לא היו.
בלי מרצ עד היום אסור היה משכב זכר. מרצ עדיין לא פרצה להמונים, ואיש לא זוכר חוקים שקידמה, למרות שהם היטיבו עם כלל הציבור הישראלי”.
מרצ קמה בשנת 1992 כאיחוד של "רץ" – בראשות שולמית אלוני ז”ל, "מפ”ם" בראשות יאיר צבן ו"שינוי" בראשות אמנון רובינשטיין. מפלגת השמאל הוותיקה ראתה ימים טובים יותר גם מספסלי האופוזיציה וחרתה על דגלה מדיניות סוציאל־דמוקרטית, מאבק למען זכויות אדם, הפרדת דת ומדינה, סיום הכיבוש ועוד. יש לה נציגות ענפה ברשויות המקומיות, בהסתדרות ובתנועה הקיבוצית, והיא מחזיקה מערך ארגוני נוער, סטודנטים וצעירים.
“הלידה של מרצ הייתה לאחר הריון ממושך”, מספרת ערער. “שיתפנו בתחילה פעולה במוניציפלי, ואחר כך בכנסת, והתחלנו בפעילות בשטח לפני שמרצ קמה רשמית: פעולות בשטחים, אוטובוס שבת, הפגנות, וכו’. לפני האיחוד היו התלבטויות כמובן, ולכל אחד היו נישות משלו, אבל הייתה הבנה שביחד נשיג יותר ונוכל להתפשר. 'שינוי' התפשרה כי מפ”ם הייתה יותר סוציאליסטית. היו דיונים על הלוגו, השם והנראות, אבל הדברים החשובים היו מוסכמים”.
נעשה חושבים ונתארגן מחדש. אנחנו תנועה מאוד מסודרת. בעוד שנה יש בחירות מוניציפליות, ויש לנו ייצוג יפה ברשויות. אנחנו כאן כדי להישאר. איך ניעלם? מי יעשה את העבודה אם לא אנחנו? צריך גוף רחב שיכלול את מרצ ולצרף אלינו תנועות אזרחיות דומות לנו. המפלגה כגוף קיימת והיא צריכה להיות מאורגנת.
אני חושבת שיש לנו מספיק אחריות כדי להמשיך לפעול. היו כמה טעויות של הגוש. הקצוות היו פרומים. יש כעס על כך שההתעקשות הנחרצת של מרב מיכאלי לא להתחבר - הביאה לכזאת תוצאה. גם לפיד וגנץ לא עשו מספיק”.
זה חלק מהמהות שלי. רוב שנותיי עסקתי בסוגיות דת ומדינה, הובלתי את אוטובוס השבת של מרצ, ומהפעילות שלנו נולדו עמותות. אני גאה בתוצאות כי הצלחתי לשנות. הבאנו למודעות את שעון הקיץ שהגיע בסוף לחקיקה, חוק שוויון בנטל החל אצלנו. לא שקלתי מעולם שום מפלגה אחרת. יש לי מחויבות לבית הזה, שם צמחתי ופרחתי והוכשרתי בכל הקשור לפוליטיקה. עכשיו העתיד לא כל כך ידוע”.
יוסי סולומין, בן 74 מקיבוץ שער העמקים, פעיל מרצ מאז הקמתה, הגיע ממפ”ם, שם כינו אותו “יוסי האדום” בשל פעילותו למען זכויות עובדים. הוא החל את פעילותו הפוליטית בדור הצעיר של מפא”י, היה מראשוני “שלום עכשיו”, לקח חלק בהפגנות נגד בנימין נתניהו בגשרים ובקיסריה, וכחבר ועידת מרצ, נחשב לרוח הפעילה בקיבוצי הסביבה.
“איך ההרגשה עכשיו? על הפנים. כאילו שנגדע איבר מאיבריי”, הוא אומר. “כבר זמן רב מרצ מתנדנדת סביב אחוז החסימה, ובין הפעילים קיים מזמן דיבור שחייבים להקים כוח פוליטי שמאלי ציוני חדש ורחב עם מפלגת העבודה וגורמים נוספים. אין לי ספק שמתוך המשבר ניבנה מחדש, לא כמרצ ולא כמפלגת העבודה. שתיהן סיימו את תפקידן ההיסטורי. מרב מיכאלי וזהבה גלאון צריכות לקחת אחריות אישית ולהתפטר”.
מרצ כלל לא הניפה את דגליה ולא הציגה את ערכיה הייחודיים. לא פעם ביקרתי את מנהיגי מרצ על זניחת הקו החברתי. כעת עלינו להקים את השמאל הציוני החברתי מחדש. המסגרות כשלו, אך הרעיונות והאידיאולוגיות קיימים, ועלינו להציגם תחת מנהיגות חדשה וברוח צעירה וברורה”.
התרעות פיקוד העורף