לפני כשלוש שנים, כשהוא חודשיים בלבד לפני החלפת קידומת לגיל 100 המופלג, הלך לעולמו יצחק בן־אהרן, מאבותיה האידיאולוגיים של מפלגת העבודה. אותו פוליטיקאי משופשף שאחרי המהפך ב־1977 אמר בעצב על התבוסה: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה".

פתקים רבים הוכנסו לקלפיות מאז אותו ערב שבו הליכוד עלה לשלטון בדרך לשנים ארוכות על ההגה ומוט ההילוכים, ודווקא מפלגת העבודה, העוגן המרכזי, נציגת הגוש שממול, הלכה והצטמקה והגיעה במערכת הבחירות הזו קרוב מתמיד לאחוז החסימה, ומוכרזת כזן בסכנת הכחדה.

"יצחק לא נתקע בעבר והיה מודע לתהליכים שקורים", מספרת אלמנתו, בלהה בן־אהרן, שליוותה אותו ב־17 שנותיו האחרונות. "הוא תמיד הסתכל קדימה, ולדעתי היה שמח לראות את הרשימה הנוכחית. שמח שהרבה נשים פעילות, שצעירים נכנסו, כאלה שבאו משום מקום ותפסו עמדה, אבל הוא פחות היה אוהב את חוסר ההתעסקות עם האידיאולוגיה והערכים. תמיד היה מדגיש כמה המצע חשוב".

מצחיק לדבר בעידן הטוויטר על אותו מצע שהיה מופיע בחוברות ובעיתונים, חלק בלתי נפרד מהימים שקדמו לבחירות. "הקשר בין הבוחר לנבחר השתנה לגמרי", משוכנע עוזי ברעם, שהוא ואביו משה היו מבכירי המפלגה ושימשו כשרים בממשלה. "הרשתות החברתיות קבעו חוקים חדשים שמשדרים שטחיות. אף אחד כבר לא רוצה לשמוע מצע ולדעת למשל את עמדת המפלגה בנושא הבריאות, שתפרט בהמשך את שש הנקודות החשובות מבחינתה. פעם היו מפרסמים מצע, ואנשים היו קוראים אותו בחרדת קודש, בטח בנושא המדיני, שם התייחסו גם לניואנסים הקטנים. אלה למעשה היו הפערים בין מפ"ם למפא"י".

דוד בן גוריון וגולדה מאיר - מפא"י, 1959. צילום: הנס פין, לע"מדוד בן גוריון וגולדה מאיר - מפא"י, 1959. צילום: הנס פין, לע"מ

כשדובר על מפלגה סוציאל־דמוקרטית, אלה היו השקפות עולם שהוציאו את הבוחר מהבית ביום פקודה. אז היום, כשבני גנץ לא צריך לומר מילה כדי להיות מועמד לראשות הממשלה, האם למותג שהקים פה מדינה יש מספיק כוח וחשיבות, או שמוטב כבר להזדכות עליו באפסנאות?

"ברור שבעידן שבו הנשיא טראמפ אומר 'אני יכול לרצוח מישהו בשדרה החמישית ולהיבחר לנשיא', אז מילים כמו 'מפלגה', 'אידיאולוגיה' או 'אמת' מאבדות ממשקלן הסגולי בפוליטיקה", מודה ח"כ איציק שמולי, שרק בשבוע שעבר זכה במקום הראשון בפריימריז של מפלגת העבודה. "אם יש תופעה כזו שעוד לפני שבן אדם פתח את פיו הוא מקבל 16־17 מנדטים בסקרים, וכשהוא מדבר יש סתירות פנימיות בכל משפט שני, והוא עדיין עולה ללמעלה מ־20 מנדטים, אז ברור שאנחנו בעידן פוליטי אחר.

אבל למפלגת העבודה ולכל שחקן פוליטי אחר אין פריבילגיה לעלות על המגרש ולא להגיד כלום. מדינת ישראל חשובה מדי מכדי שיעשו עליה סטאז'. אנשים נכנסים לפוליטיקה לא רק כדי לקדם את עצמם, אלא גם כדי לקדם תפיסת עולם ולהגיד לאן הם רוצים לקחת אותנו מכאן. אני לא מיתמם. ברור שיש שינוי גדול באופן שבו הפוליטיקה משווקת ואיך אתה מנגיש אותה. אנחנו חיים בעידן שבו גם הריאליטי נכנס וצריך להעביר מסר בצורה פשטנית וחדה.

השינויים של המפלגות השורשיות צריכים להיות במובנים האלה, אבל חס וחלילה לא לוותר על הממד האידיאולוגי. אם נהיה בשדרה שבה אתה יכול להסכים או להתנגד לכל דבר, אז אני לא רואה ערך בלהיות חלק ממפלגה שאין בה אמת פנימית שעבורה קמים בבוקר ונלחמים, ותאמין לי שהייתי יכול להיות כמעט בכל מפלגה שאני רוצה".

מה מחבר את מפלגת העבודה הנוכחית לאבות המייסדים?

"המפלגה הקימה את המדינה, וזו מורשת עצומה שאתה מחויב לה, אבל אנחנו לא נמצאים כאן בענייני נוסטלגיה. בוודאי שיש מחבר. אתה קורא את הקווים של האבות המייסדים שדיברו על שמירה על הביטחון עם נכונות לפשרה מדינית. אתה מסתכל על מגילת העצמאות שבה ישראל יהודית ודמוקרטית ויש בה שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה. ברור שהמציאות השתנתה והאתגרים שונים, אבל אלה אותם ערכים".

לכו תגידו את זה לאברהם (אברום) בורג, שב־1988 נבחר לכנסת מטעם המפלגה ונחשב לאחד הצעירים המבטיחים, שימש כיו"ר הכנסת, והיום, בגיל 64 רחוק מביתו הפוליטי מרחק של אלפי קילומטרים. "ברמה הדמוקרטית, בסיסית, אם זה מה שרוצים - בבקשה", הוא אומר. "אבל ברמת האנליזה הפוליטית, הקרה, שאין בה נוסטלגיה, רחמים ורגשות אשם - אין למפלגה מקום. היא צריכה למות, תן לזה לקרות. ברגע שאבא ואמא מתים, אנחנו מיד מאמצים הורים חדשים? לא, אתה מוצא דמויות חדשות בחייך. אנשים רוצים הרבה פעמים את מה שהם מכירים: 'אני לא בדיוק יודע, ולא נעים, וסתיו שפיר פעם צעקה על סלומינסקי'. זה חשוב שיהיו את הצעקות האלה בכנסת, אוקיי. אבל אותו אחד לא יודע שיש אלטרנטיבה".

מה האלטרנטיבה?

"מפלגות לא קיימות רק כדי לשרוד, לשרוד יכול כל חתול בפח הזבל. השאלה היא מה היעד? היעד הראשוני של תנועות העבודה היה הקמת המדינה. נגיד שהיעד השני היה, לצערי, ואני לא יכול להתכחש, הקמת ההתנחלויות, והיעד השלישי היה הסכם אוסלו. אלה היעדים ההיסטוריים, החיוביים, כי מדובר בעשייה, והשליליים אלה יעדי המלחמה. 48', 56', 67' ו־73'. אף אחד מהם לא קיים יותר. נגמרו. חלק הוכתר בהצלחה וחלק בכישלון מהדהד. השלב הבא איננו אומר שאני אהיה יותר ביבי מביבי, או יותר ימין מימין. זו תפיסה פוליטית לא נכונה. פוליטיקה צריכה לעבוד באלטרנטיבות ולא לעבוד בחיקויים.

חיקויים עושים בסדנאות יזע בסין".

אברהם (אברום) בורג. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90אברהם (אברום) בורג. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אבל איזו מפלגה גדולה יש היום בשמאל־מרכז?

"מפלגת העבודה כבר שנים לא בשמאל, בטח לא מבחינה כלכלית. להזכירך שבוז'י הרצוג הוא בן למשפחת הרצוג־פוקס־נאמן, משרד הקפיטליזם הגדול בארץ. ציפי לבני הייתה המפריטה הגדולה ברשות החברות, ואבי גבאי, שיהיה בריא, קפיטליסט. היא איננה מפלגת שמאל בנושא הפרדת דת ומדינה. אינה מפלגת שמאל בנושא השלום, הרי הקימה התנחלויות ומעולם לא התחרטה. אהוד ברק היה זה שהמציא את המושג שאין שותף, וגבאי הוא בכלל ליכודניק.

לכן היא צריכה לעוף מזירת השמאל, לא יכולה להיות שם. היא מזהמת את האזור. מה זאת מפלגת שמאל? מפלגה שיסודותיה הם אזרחיים ולא רק מה עשינו ב־54', אלא מה צריך להיות ביוני 2019. צריך חוקה לישראל, שוויון אזרחי מלא, חילון המרחב הציבורי, הגינות בחלוקת המשאבים ולראות את המרחב שבין הירדן לים כמרחב משותף ולא של מונופול והפרת זכויות. אלה יסודות למפלגת שמאל, האם זה יכול לקום ממפלגת העבודה? לא".

ברעם מכיר את הטיעונים של בורג ולא אוהב לשמוע אותם: "המשל של אברום הוא שמפלגת העבודה היא כמו גווייה שעומדת על הקסטל ויוצרת שרשרת של מכוניות שלא יכולה לזוז. הוא מדבר על שרשרת, כשלא ראיתי שיש לו בכלל אוטו. לא רק שיש צורך במפלגה, אין שום דבר שממלא את תפקידה. בורג אומר כבר 12 שנה 'די, נגמר', נודד בכל המדבריות, מטיף לאחווה יהודית־ערבית ולא הקים דבר. אם נעלמת מפלגת העבודה, מה נשאר? אז הוא טוען שדור שלם יקום ויסתער. דור שלם יכול גם להסתער על מפלגת העבודה. עובדה שהמפלגה בחרה אנשים צעירים שרק מוכרחים להשתחרר מהפרדיגמה שמפלגת העבודה היא מפלגת שלטון, כי היא לא".

ללא ספק, דבריו של יו"ר המפלגה, אבי גבאי, כשנבחר לתפקידו, יצרו לא מעט בלבול והתמרמרות בתוך המפלגה ובקרב מצביעיה. דברים כמו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי", או כשאמר שכחלק מהסכם שלום לא יהיה צורך בפינוי התנחלויות.

יו"ר המשמרת הצעירה של המפלגה, תומר פינס, רץ בפריימריז האחרונים ואת הכסף אסף בגיוס המונים שם כתב: "נגמר עידן הבלבול, נגמר עידן ההתחנפות, נגמר עידן ההתרכזות, נגמר עידן הקריצה לימין, הזיגזוג, ההתנצלות, ההתפכחות, ההתרפסות. זה נגמר. אם מפלגת העבודה תמשיך ככה, לא ימין, לא שמאל, לא מרכז, לא אופוזיציה, לא כלום, היא תיעלם, והתפקיד ההיסטורי של המפלגה שבנתה פה מדינה נגמר".

פינס לא נבחר בסופו של קמפיין, אבל הוא ממשיך להכות מהשוליים. "אני יודע לתת הרצאה של ארבע שעות איפה המפלגה טעתה", הוא צוחק, "אני אהפוך את זה לשני משפטים - הסכסוך היהודי־ערבי וחלוקת ההון בחברה, השאלות הכלכליות־חברתיות. מפלגת העבודה ויתרה לחלוטין על הדרך המדינית. היא אמרה 'אנחנו בעד שתי מדינות לשני עמים', אבל הפסיקה לעסוק בנושא ועם הזמן החלה להוריד את הדגל החברתי, ובעצם נשארנו בלי שום רעיון למכור.

20 שנה שמפלגת העבודה לא מציבה אלטרנטיבה רעיונית, אמיתית, לשלטון הימין. ברגע שאתה לא מציג אלטרנטיבה, אתה הולך ונמוג, וקשה יותר ויותר להסביר למה אתה הכרחי. אני לא מאלה שהולכים להגן על המפלגה בכל מחיר, ויש לי אינסוף ביקורת, אבל אני איש העבודה ונשאר לתמוך, כי למרות זאת סתיו שפיר, איציק שמולי, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ ומרב מיכאלי הם הדמויות הפוליטיות הבולטות שמקדמות את מה שאני מאמין בו".

ח"כ שמולי מכיר את הטענות שמטיחים במפלגתו הנאבקת בכוח על מקומה במרכז הטבלה. "הבעיה היא לא עם הקהלים הוותיקים, אלא עם דור ההמשך", הוא משוכנע. "הייתה תקופה שבה המפלגה טשטשה או איבדה את זהותה. הייתה מוכנה לקפוץ ראש לכל ממשלה, בלי להתחשב בקווי המדיניות וגם במשך יותר מדי שנים נתנה רשת ביטחון לנתניהו, עוד לפני פרשות השחיתות. זה פגע בנו אנושות. במובן הזה היה נתק בין המפלגה לציבור, וכפועל יוצא מאיבוד השלטון איבדנו חלק גדול מהתשתיות. זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות: השקעה גדולה בתנועות, בכפרי הסטודנטים, בקבוצות המשימתיות, בהסתדרות, שחלק ממנה כבר לא שייך למפלגה. אלה תשתיות שפעם היו בשר מבשרה. יש קהלים שכף רגלה של העבודה לא דרכה אצלם במשך שנים, והערך המוסף שלי הוא ביכולת להתחבר אליהם".

אולי איחרתם את הרכבת?

"מפלגת העבודה צריכה לשאול מה היא יכולה לעשות כדי להחזיר את אותם קהלים הביתה, ואני מתכוון לפריפריה, לציבור הערבי, לעולים החדשים. אנשים שפעם הצביעו בהמוניהם. קו המחשבה של לחכות שתתחדד אצל מישהו ההבנה שהליכוד והימין דופק אותו, כבר לא יעבוד. הם יודעים את זה, אבל צריכים להרגיש בבית במפלגה שלנו. זה מה שאני מנסה לעשות, לבנות גשר, האם הם יעלו עליו? לפחות ננסה".

נחזור לבלהה בן־אהרן, שמתגוררת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בבחירות הקודמות, המחנה הציוני זכתה אצלם ב־%72 מהקולות. תוסיפו את 15% מהקולות שמרצ קיבלה, והשמאל יכול היה להרכיב שם קואליציה תוך שניות. אבל גם במעוז השמאל, אם פעם היה מדובר במשמעת קיבוצית, חסרת פשרות, היום יש חופש הצבעה. "באופן אישי לא הצבעתי לעבודה, תמיד הייתי יותר מרצ", מודה בן־אהרן. "היום כבר לא מתעסקים בזה. היום כל אחד יכול להצביע למי שהוא רוצה, ואני חושבת שזה נהדר. המחשבה האחידה של פעם לא הייתה נעימה. עדיין יש רוב למפלגת העבודה, אבל יש גם מקום לדעות אחרות, ולא מגנים את מי שחושב אחרת. פעם, כשהיו מזהים חבר שהצביע לא כמצופה, היו תוקפים אותו בכל מיני צורות".

אחת הבעיות הגדולות של מפלגת העבודה היא שאין לה שושלת של מצביעים. אם נולדת להורים מצביעי המפלגה, אתה כבר לא מחויב, מה שפחות אופייני לליכוד - שם הבית הרבה יותר מחבק ולא מקבל נטישה פוליטית. "אפרים קישון כתב פעם 'בארץ כל אחד חופשי להצביע בשביל המפלגה של אביו'", נזכר בחיוך פרופ' קמיל פוקס, המתמחה בסקרים ולמעשה הראשון שלו היה במהפך של 77'. "יש היום מעט אנשים שבשבילם מפלגת העבודה היא הבית ולא חשוב מה יקרה. אחרים אומרים שזו אלטרנטיבה ובבוא הזמן הם יבחנו אם היא מתאימה. אנחנו רואים את הדברים מתוך הניתוחים של המתלבטים שלוקחים את העבודה כאופציה. בחוג שאני נמצא בו, אם אתה שואל אנשים בעד מי הם, אז יש מעט מאוד שכבר החליטו, ואצל המתלבטים חלק מההצבעה הופכת בסוף לאסטרטגית כמו שהיה בזמנו 'ביבי או ציפי'. לא הצביעו בעד דעותיהם, אלא במטרה לעשות שינוי".

למה בליכוד זה אחרת?

"בליכוד עדיין מצביעים בשביל הבית, גם המבוגרים וגם הצעירים, כשהכיוון הכללי זה 'אנחנו והם'. אנחנו מזדהים עם הליכוד וגם אם מישהו סרח, המשפחה נשארת מאוחדת. אם תסתכל בסקרים, היציבות של הליכוד היא מדהימה מהבחינה הזו, ולא מפני שהם מחזיקים ב־30 מנדטים. המפלגה לא יורדת ל־26 או עולה ל־38. זו יציבות של אנשים שאומרים 'לא מעניינים אותנו רעשי הרקע'".

מהצד השני, בורג יודע איפה היו נקודות השבר של מפלגתו בדרך לנסיגה הגדולה בסקרים. "לפעמים האנרגיה נגמרת וזה לגיטימי, גם אוטו מתעייף, או שרכבת יורדת מהפסים", הוא מסביר. "ברמה היותר מורכבת אתן ארבעה תאריכים. הראשון הוא 77'. עוד לא התאוששו מהעובדה שהורידו אותם מהשלטון. 'להחליף את העם', זה מושג שעוד מהדהד באיזשהו מקום. הפעם הבאה הייתה ב־84', אותה כניסה לממשלת אחדות לאומית וההתבטלות העצמית. הפסיקו לחשוב בתור חלופה לשלטון, אלא הייתה אובססיה להיות חלק ממנו. התחנה הבאה הייתה רצח רבין. 'אבל רצחו לנו את רבין', ולכן אי אפשר לזוז, והמפלגה תקועה. והדובדבן שבקצפת - שמעון פרס, רק הפסיד לעמיר פרץ ועזב את המפלגה, ופתאום הסתבר שבכלל לא עניין אותו שום דבר חוץ מהמסע האישי. זה היה חורבן גם ברמה הסימבולית. קח את כל החבילה, זה מצטבר".

נושא ההתמוטטות של מפלגת השלטון המיתולוגית תפס לא מעט מחקרים אקדמיים. פרופ' גדעון רהט, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, בחן לא מעט זמן את הנתונים וניתח. "בדקנו את נושא הזיכרון ההיסטורי של מפא"י", מספר פרופ' רהט. "אפשר לומר שמפלגת העבודה הרוויחה ביושר את הקונוטציה. הם נזכרו רק עכשיו לומר 'הקמנו את המדינה', אבל במשך שנים הפנו לזה עורף. שיחקו יחד עם אלה שתקפו, במקום להגן ולהתגונן, ולכן הדימוי כשאתה אומר 'מפא"י' הוא לא חיובי, למרות שאני חושש שבלי המפלגה לא בטוח שהייתה לנו מדינה.

היום המותגים מפא"י ומפלגת העבודה כבר לא מרתיעים. היום השם הכללי הוא 'שמאל' והוא הרבה יותר שימושי. לכן יש הזדמנות לעבודה ללכת לקמפיין 'געוואלד', להזכיר שהם היו המייסדים. מצד שני אתה גם יכול לשאול איך הדבר הזה מחזיק מעמד. גילה של המפלגה הוא בטח יותר מ־100 שנה, אם אתה מסתכל על מפלגות הפועלים. איך זה שכולם מתו כבר שלוש פעמים והיא עדיין קיימת? יש למפלגה יכולות הישרדות, הסתגלות, יכולת לשנות. התנאים רק הולכים ונהיים קשים, ולכן היא נחלשה כל כך".


היא בסכנת קיום?

"אני מזכיר לכולנו שב־2006 היו לליכוד 12 מנדטים. הליכוד עדיין איתנו, וקדימה כבר לא, ורוב הסיכויים שהעבודה והליכוד, אם לא יקרה משהו דרמטי, לא יתרסקו ויישארו איתנו הרבה זמן, בעוד שכל מיני יחידים שעלו לגדולה ייעלמו הרבה יותר מהר. בכל זאת יש מותג שאף אחד לא מוותר עליו ויש ארגון, מסורת ומצביעים. הם אומנם הולכים ומתמעטים, אבל יש עדיין גרעין קשה".

בבחירות האחרונות לראשות העבודה רץ בין היתר אבנר בן־זקן, פרופ' להיסטוריה של המדע המלמד בקריה האקדמית אונו, שהחליט להביא רעיון מהפכני להחייאת המפלגה המדשדשת. "כבר לפני שלוש שנים ניבאתי שהיא על סף הכחדה", בן־זקן מבקש להזכיר. "ניסיתי להבין את המשבר בצורה מוחשית ולא רעיונית, ועשיתי מחקר פשוט: בדקתי את תוצאות מערכות הבחירות ב־15 השנים האחרונות, אמרתי שאני מעוניין לאתר את הצ'אנק העיקרי של האלקטורט הישראלי, זה שנמצא בערים הגדולות ובו קרוב ל־90 מנדטים. התוצאות הדהימו.

בתל אביב, המזוהה כביכול עם המחנה, מפלגת העבודה מנצחת את הליכוד רק ב־4%. בכפר סבא המפא"יניקית של ספיר יש תיקו של 22%. עכשיו אני מתחיל עם החדשות הרעות, חיפה האדומה נפלה מזמן. בירושלים, ראשון לציון ופתח תקווה הליכוד מנצח פי שלושה. באשקלון הליכוד מנצח פי שישה. ההסבר הפוליטי פשוט, אם רוצים לתקן, צריך להשקיע את כל המשאבים בערים הגדולות".

איך?

"בחירות אזוריות בפריימריז פתוחים, ואז כל עיר תשלח את נציגה. ברמה המקומית זה בוודאי היה מביא לתוצאות אחרות, כי תאר לעצמך שבבאר שבע כל מתמודד היה מניע אלפי אנשים לקלפיות. אם היום יש 800־700 חברי מפלגת העבודה בבאר שבע, סביר להניח שבגלל פריימריז פתוחים היינו עולים ל־4,000, שזה בסיס הרבה יותר חזק. בניתי תוכנית, הסתובבתי בין הסניפים המרכזיים. אמרתי שאם לא נלך למהלך כזה אנחנו נימחק. אנשים הזדעזעו.

אמרתי 'אני מציע פינוי-בינוי'. צריך לפרק ולבנות על היסודות החדשים. לשנות את השם. מה זה 'עבודה'? אלה מושגים של סוף המאה ה־19 כשאנחנו בעידן הפוסט־תעשייתי. כמה אפשר לא להתכתב עם המציאות? הגיע הזמן להמציא את המפלגה מחדש. לא הקשיבו, קיבלתי 56 קולות".

גבאי היה המנצח הגדול של אותו יום כשהוא משאיר מאחוריו גוורדיה ותיקה ומשופשפת. "הוא נבחר בגלל שעטף את עצמו בנייר צלופן וחשב שהסיפור האישי, ממעברה למנכ"לות בזק, מספיק כדי ליצור טרנספורמציה במערכת הפוליטית", אומר פרופ' בן־זקן. "פשוט מדהים איזו מחשבה מופרכת. לא רק שלא הצליח, הוא עשה כמעט כל טעות אפשרית. אם חשבתי שאין לו חזון, דרך ומנהיגות, אני מגלה שהוא גם לא מנהל כזה גדול. אבל שלא תטעה, זה לא רק הוא. בשיחה שהייתה לי עם עמיר פרץ אמרתי 'אם אתה היית נבחר לא היינו מקבלים 10 מנדטים, אלא 12, לא יותר מזה'".

גבאי הפך בחודשים האחרונים לשק החבטות המרכזי. אין אחד שלא מהסס להכניס מכה נוספת בבטן הרכה. "זו לא הייתה בחירה מוצלחת", קובע ברעם. "קשה לשים עליו את כל העוון הקדמון של הירידה משנת 2001, אבל מפלגת העבודה לא בחרה ביו"ר שיכול להביא לה יתרון יחסי לעומת מה שיש לה גם בלעדיו".

איציק שמולי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90איציק שמולי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"מסכן, הוא לא היה צריך להתמודד ולא היו צריכים לבחור בו", קובע בורג. "זו חבילה פי עשרה יותר גדולה ממנו, וזו שטות שאדם לא יודע את מקומו, אבל הוא גם לא מקור הנפילה. הוא אולי האקסלרטור, לא יותר מזה".

ח"כ שמולי יודע איזו דרך מחכה לו בימים שנותרו עד הבחירות. שיקום המפלגה, ומסע ארוך כדי להוכיח שהשמועות על מותה היו מוקדמות. "אבי טעה, גם היו"ר שהיה לפניו טעה, וגם היו"ר שיהיה אחריו יטעה. יו"רים טועים", אומר שמולי. "היו לאבי אמירות פחות טובות שהוא חזר בו מהן. המחויבות שלו למפלגת העבודה היא טוטאלית. בסוף, אי אפשר להפיל את כל התיק עליו ועל מפלגת העבודה.

יש פה צונאמי שמתחולל בתוך הגוש, שאגב לא שובר את התמונה הגושית, אלא רק לוקח קולות ממפלגת העבודה ומיאיר לפיד. זו לא הפעם הראשונה בשנים האחרונות שמנסים להספיד את המפלגה שלנו. זה לא קרה בפעמים האחרונות וגם לא יקרה הפעם. זה לא גורם לנו נחת ושמחה, אבל אנחנו צריכים לחזור למומנטום ולחשוב מחדש, גם לטווח הקצר וגם לארוך, איך אנחנו שמים את המפלגה על המפה כאלטרנטיבה שלטונית אמיתית".

תוכלו לשנות את דעת הקהל?

"אין אצלנו תחושה של תבוסתנות, או שהכל אבוד. יש לנו יתרונות גדולים שהציבור מתחיל להבין. נבחרת איכותית שאין כמוה בכנסת, ודבר נוסף זו המחויבות הערכית. כשאתה בוחר, אתה יודע למי. זו לא המפלגה הכי צעירה, סקסית או טרנדית, אבל זו מפלגה אידיאולוגית, שורשית, שאתה יודע איפה היא עומדת. אתמול הסתכלתי על תוכנית אקטואליה וראיתי נציגים של מפלגות האמצע, וזה פשוט היה מגוחך.

אנשים מפחדים להגיד מיהם, ולכן כל טרנד מסתיים בסופו של דבר. כחלון היה הפתעת הבחירות האחרונות ועכשיו הוא בקושי עובר את אחוז החסימה. חיים ילין נכנס לפני ארבע שנים ליש עתיד כפרלמנטר מצוין ועכשיו חתכו את ראשו. אני לא מאמין בפוליטיקה כזאת. גם הסופרמרקט הזה יתפרק תוך כמה חודשים".

מפלגת העבודה תאסוף את השברים, תנקה את הפצעים ותחזור למאבק, כי אין לה ברירה אחרת. "בסיבוב הזה נצטרך להחזיק את הראש מעל המים ולהוציא תוצאה שממנה אפשר להתחיל להשתקם, אבל זה יקרה רק אם ייפלו האסימונים. אם ימשיכו כרגיל, אין לזה תוחלת", מזהיר פינס. "לרעיונות שלנו יש ביקוש וזו רק שאלה של מנהיגות. רוב הישראלים היו מתחברים והסיבה היחידה שהם לא, זה משום שהיום נשענים אצלנו על סקרים ודעת קהל ופחות מדי על עומק. נתניהו, כשהפסיד בבחירות בפעם האחרונה, לא ראית אותו מתמרכז. הוא שבר ימינה ונגח בממשלה. לנתניהו יש אינסטינקטים פוליטיים טובים. אני לא מתייאש, כי יש לי עוד 40 שנה לעשות את מה שאני מאמין בו".

מפלגת העבודה כנראה תגיע בבחירות לנקודת השפל. התחזיות לא צופות נסים גם אחרי הזיקוקים והקונפטי של סיום הפריימריז, ועדיין היא שֵם שגם כשהוא על הקרשים, הוא מחזיק בנפח מכובד. "אני מאמין שתבוא שעה אחרת", מקווה ברעם. "אמרתי למישהו שאם הוא היה מראיין אותי בינואר 73', הייתי מדבר איתו באופוריה בלתי רגילה על מפא"י, הצדק שלה ועל מלחמת ששת הימים, ושנה אחרי זה הכל התהפך. אתה יודע מה יקרה בגבול הצפון ומה האופציות? לא. אתה לא יודע מה יהיו ההשפעות האלקטוראליות של אירועים שאתה לא יכול לחזות".