1. על הכיסאות באולמי "קסיופאה" במרינה של הרצליה מונחים דגלי ישראל קטנים, ממתינים לידיים שינופפו בהם ברגע הנכון. "תוכלו לשמור אותם ליום העצמאות", מודיע ברוחב לב מי שמסתמן כאחראי על ההפקה, יושב בעמדת הדי־ג'יי ומחלק הוראות לפעילים: "לרדת מהבמה!", "לא שומעים אתכם!", "זהירות על המיקרופון!!!". ברקע מתנגן פסקול כחול־לבן אולטימטיבי, "הללויה", "פרחים בקנה", שירי ארץ ישראל הטובה והישנה ושאר צלילים שמותאמים לקהל המבוגר ברובו, חתך שמזכיר קצת הופעה של שלמה ארצי בקיסריה. ממש לקראת סוף ההרקדה, גם מראיין הבית בוקע מהרמקולים: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה". באירועים מסוג זה, כל שיר נשמע כמעט כמו נבואה.

כמו שלמה ארצי, גם בני גנץ משווק כמותג כל־ישראלי, מייצגה של צבריות מיינסטרימית מתונה שעדיין לא איבדה את התקווה. "אנחנו רוצים לראות כאן חגיגה ישראלית!", אומר האיש עם האוזנייה לטובת מי שעדיין לא פיצח את הקונספט, "אתם מוזמנים להניף את הדגלים!". הדגלים מתנופפים, וגנץ נכנס אל האולם מדלת אחורית. הוא לוחץ ידיים לכל דורש, מתעכב לסלפיז, סימפטי ונגיש אך פחות מחויך מכפי שהוא אמור להיות בשלב הזה של הקמפיין. לך תחייך כשבאותה שעה ממש מודלפת עוד הקלטה שלך, שבה אתה מקונן בייאוש בפריים־טיים שאינך סומך על אף אחד מהשלישייה שמקיפה אותך. ואולי פשוט תקופה כזאת, שאותה הוא מגדיר "שעת חירום לאומית", היא לא הזמן לחיוכים. קמפיין בחירות, מתברר, הוא עסק רציני מאוד.

גנץ, בכל אופן, לא נדרש לחיוכים כדי להשאיר אחריו שובל של עיניים מצועפות ומבטים מתפעלים. גם בנימין נתניהו יודע: אפילו מבלי שיגיד דבר, לגנץ פשוט יש את הלוק הזה. בנוגע לשאר התכונות הנדרשות עבור אחד התפקידים המתוסבכים ביקום, הקייס עדיין טעון בירור.

מול אולם מלא לחלוטין, האיש שתויג כמי שלא מסוגל לחבר שני משפטים בלי הטלפרומפטר מבקש לוותר על המסכים, על העזרים, על הנאומים הכתובים. "פשוט לדבר". האור מסנוור אותו, והוא מבקש לעמעם אותו מעט. יחסית למרבית הופעותיו האחרונות הוא נראה נינוח, לא מכופתר, מתחבק עם מורתו מהתיכון ועם אביו של חבר שנפל. גנץ דואג להזכיר את הנופלים בכל הזדמנות, את העובדה שעבר כמה דברים בחייו שמכשירים אותו לראשות הממשלה.

"יש לנו מפעל מדהים, אבותינו הקימו כאן משהו", הוא אומר, "משהו נפלא, משהו מדהים, משהו למופת, נהדר, חזק, איתן, טוב, בהיר... אבל המדינה הזו גם בסוג של סכנה. לא סכנה קיומית, אבל אתגרים שאי אפשר להתעלם מהם".

לגנץ יש כתב אישום ארוך מאוד נגד נתניהו - חוסר מעש מדיני, הידרדרות ביטחונית, חוסר יכולת למנף את השקט שצה"ל שלו הקנה אחרי צוק איתן, סדר עדיפויות עקום, הידרדרות בחינוך, תחבורה תקועה, רמיסת הדמוקרטיה, חבירה לימין הקיצוני, אדישות לתחלואיה של המערכת ולצרותיו של האזרח. ראש הממשלה שלכם, אומר גנץ את מה שכל באי הכנס מסכימים עליו, עסוק בעיקר בענייניו האישיים.

הוא פונה אל יעל גרמן שיושבת על הבמה, חוזר על השאלה שהפנה אליה בעבר - "כמה פעמים במהלך השנתיים שבהן כיהנה כשרת הבריאות, נפגשת פנים אל פנים עם ראש הממשלה בענייני המשרד?". התשובה, אפס, לא הפתיעה אף אחד. "זה משעמם אותו!", מזדעקת גברת אחת מהקהל, אבל גנץ מסרב להנחית את ההרמה. גם כשהליכוד מציג אותו כפגוע נפש, לא יציב, חלש, שמאלן - הוא עדיין לא מוריד לגמרי את הכפפות, מנסה לשדר ממלכתיות, מתרחק מביטויים שנעים על הקשת שבין שחיתות לבין בגידה. ישנם עדיין מתלבטים מהימין הרך, ובשלב הזה עדיף להשאיר את הלכלוך לחוליית יאיר־בוגי־גבי. יש מספיק בשביל כולם.

במקום מתקפות אישיות גנץ נצמד לקמפיין "חלאס ביבי - נמאסת". "השלטון הזה עשה את שלו", הוא אומר, "13 שנה הוא ראש ממשלה ולא השתנה כלום". הוא חוזר בשבועות האחרונים על המספר 13 שוב ושוב, מוסיף את ה־3 של נתניהו מהניינטיז לקדנציות הנוכחיות כדי להעצים את המיאוס, מבקש די להסתה, די לפילוג, קורא לאחדות, יושר וניקיון כפיים, מכריז שיגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. הוא לא פירט איך תחושב קדנציה המפוצלת לרוטציה, אבל מי חושב כרגע על רוטציה.

"מ-ה-פך! מ-ה-פך! מ-ה-פך!", מתופפים הפעילים, אבל לא משנה כמה תתמסר, גנץ לא סוחף אותך. בניגוד לדימוי העצי שיצא לו הוא דווקא משדר משהו אנושי מאוד - אולי אפילו יותר מדי. כשאתה מתבונן בו מחפש מילים, מקרטע אל קו הסיום, מתעוררת התהייה אם ישרוד בג'ונגל הפוליטי לאורך זמן. אולי גם לגנץ עצמו יש ספקות. התנהלותו בקמפיין הותירה רושם של אדם שלא ידע לגמרי למה הוא נכנס. הוא לא ידע איך יתפקד בראיון תוקפני בלייב, עם דיליי ואוזנייה. הוא לא ידע שיככב כמגמגם בקליפ של נוי אלוש. הוא לא ידע שינסו להדביק לו תקיפה מינית מלפני 40 שנה. הוא לא ידע שיוצג כשלומיאל שהאיראנים פרצו לו לנייד. הוא לא ידע שיטענו כי מדובר בקוקוריקו. הוא לא ידע שמקליטים אותו. הוא לא ידע שלא יוכל לסמוך על המעגלים הקרובים לו ביותר. הוא לא ידע כמה מכוער זה הולך להיות. ועכשיו, כשהוא יודע, הוא לא יודע מה עוד עלול לבוא.

על אף הבעיות, גנץ נכנס אל הישורת האחרונה כאלטרנטיבה הממשית ביותר שהייתה לנתניהו בעשור האחרון. עבור רבים במחנה השמאל־מרכז מדובר לא רק בתקווה הלבנה הגדולה, אלא בתקווה הלבנה הגדולה האחרונה. אם לא עכשיו, מתי? "נכון", הוא אומר, "אני אהיה ראש ממשלה חדש. מה לעשות? ככה זה מתחיל. אבל אתם יודעים מה יהיה היתרון שלי? אני יודע על מי אני חושב כשאני מצחצח שיניים בבוקר, ועל מי אני חושב כשאני נרדם בלילה. לא על הצרות שיש לי בבית המשפט. עליכם. על הילדים שלכם. אני רק מבקש מכם את האמונה". קריאות "הו הא מי זה בא" עולות מהיציע. גנץ עמד במשימה: המשוכנעים השתכנעו. האם הוא משכנע נוספים? עדיין מוקדם לדעת.

2. בזמן שגנץ מתיש את עצמו בנאומים מנהריה ועד אשדוד, נתניהו משתדל לא להתאמץ יותר מדי, ובליכוד אפילו לא טורחים לפרסם לוח אירועי בחירות באתר או בדף הפייסבוק. כשלמירי רגב לא אכפת שיורים על אשקלון, מבחינת נתניהו כנראה שעדיף ככה. הקמפיין ספונטני, גמיש, עוקצני וחסר בושה, והוא עובד. נתניהו לא נשאר יותר מדי זמן במגננה, ובתוך הלו"ז השוטף שלו הוא מבצע גיחות התקפיות נקודתיות בעומק הפייסבוק, המקום שבו מבול הלבבות והאגודלים המונפים לעולם אינו פוסק.

"טוב שיש אינטרנט" - סיכם את רוח התקופה במסיבת העיתונאים "הבוטים נחשפים" שכינס ביום שני בבית ראש הממשלה. בלי האינטרנט, הוא אומר, לא היה לי סיכוי מול "לפיד־גנץ TV"; התקשורת מעלימה את הישגַי, אבל מרק צוקרברג יעזור לי להפיץ אותם. נתניהו לא נתפס כטיפוס המשעשע ביותר בסביבה, אבל בקמפיין הזה הוא מתגלה כקומיקאי בחסד. אתה נדרש לכמות לא מבוטלת של הומור עצמי כדי להתעלם ממצבך המשפטי ולהאשים את גנץ בשחיתות ("תיק 50 מיליון"), להדביק את הקידומת "פייק" לכל מילה כשאתה מפיץ את הפייק בכמויות בעצמך, או, לאחר שנים שבהן אתה משתלח בכל מי שזז, לקרוא לכחול לבן "לגלות אחריות, להתעשת, להיות ממלכתיים ולהשאיר את המוסד והשב"כ מחוץ לפוליטיקה. יש לנו מספיק דברים לריב עליהם - לא על הגופים הנפלאים האלה".

נתניהו, אוחנה וקפטן ג'ורג'. מבול הלבבות לעולם אינו פוסק. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

קרקס הבוטים הציג את שני צדדיו של נתניהו מודל 2019: מצד אחד נתניהו שכרגע שוחח עם פוטין, שבדרכו לפגישה עם נשיא ברזיל, שחזר מהבית הלבן עם הכרה ברמת הגולן בכיס - ומצד שני נתניהו שבורח במשך שנים מבעיית עזה אבל מכנס בתוך דקות מסיבת עיתונאים כדי לחשוף בפני האומה את הוגה הדעות קפטן ג'ורג'. רק תנו לנתניהו את ההזדמנות, והוא יידע בדיוק מה לעשות איתה. לא סתם השווה את עצמו בעבר למסי. גם אצלו, כל רבע מצב הופך לסרטון ביו־טיוב. בוטים? קבלו את הצ'חצ'חים 2.0. להוציא את פרשת הצוללות והמניות, הוא הצליח להכתיב את השיח לכל אורך הקמפיין, כמעט מעלים את התיקים שמונחים על שולחנו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט וקובע שיאים של אבסורד שנדמה כי לא יישברו לעולם, אבל יישברו כבר במהלך השבוע הקרוב.

לצד זה יש לנתניהו גם כמה נקודות טובות. כן, הוא לא מקבל קרדיט גם כשמגיע לו, וכן, רוב התקשורת הממוסדת מייחלת לתבוסתו. ויש דבר נוסף: אחרי שהעלימו את כל ההישגים שלנו - הוא פונה אל מאות האלפים שיצפו בווידיאו - אתם יודעים מה עוד הם מעלימים? "זה דבר פנטסטי", אומר נתניהו, "הם מעלימים את העובדה שיאיר לפיד הוא מועמד לראשות הממשלה. אתה מצביע גנץ, ומקבל לחצי קדנציה את לפיד כראש ממשלה. שמעתם נכון - הפרזנטור הצרוד, הוא יהיה ראש הממשלה".

מאז המפץ של המרכז, שאלת מועמדותו של לפיד טסה מתחת לרדאר. איש כמעט לא עסק בה לאורך הקמפיין, אפילו לא הסוקרים. שמו מופיע לצד גנץ על הכרזות ועל הסטיקרים, והוא יהיה שם גם על הפתק בקלפיות, אבל בכחול לבן מצניעים לחלוטין את הרוטציה. בנימין מסי, שמקפיד כבר חודשיים על השילוב "לפיד־גנץ" ולא "גנץ־לפיד", מזהה גם את החור הזה בהגנה. בפועל, אומר נתניהו, לפיד הוא זה שמוביל את גנץ, ועד יום שלישי נראה שחלק מהמאמץ יושקע באיש שיכול להיכנס בעוד שנתיים וחצי ללשכת ראש הממשלה, אך כמעט אף אחד לא מתייחס אליו ככזה.

במקביל יגבר הלחץ על לפיד לוותר על הרוטציה, אבל בהסתמך על כל מה שאנחנו יודעים עליו, קשה לראות את זה קורה. אם הוא בכל זאת יסכים לזוז הצדה, יכול להיות שהשפן האחרון שיישלף במערכת הבחירות הזאת לא יהיה של נתניהו.

3. סערת הבוטים, שהתגלגלה ביום רביעי עד לדיון מגוחך בוועדת הבחירות המרכזית, הייתה החותמת הסופית לכך שמערכות בחירות כבר לא מתנהלות ברחובות. סעו מהמרכז עד עוטף עזה ולא תראו אף פעיל באף צומת, פה ושם אולי תיתקלו בכרזה מבצבצת מבין החממות. מלחמת השבטים מתנהלת בפייסבוק ובטוויטר, בוואטסאפ ובטלגרם, ואין בה הפסקות אש הומניטריות. בעבר בני אדם היו יוצאים מדי פעם לכיכרות ולבתי האסיפות כדי לפרוק מטעני תסכול, פחד ושנאה, היום הם סופגים את הרעל ומפיצים אותו בעצמם דרך מסכים. הזרימה מתמדת, 24/7.

בטוויטר רץ ההאשטאג #הכלמטומטם, אבל אפשר היה ללכת גם עם #הכלמכוער. הכל כל כך מכוער. מצד אחד הליכוד עם צבא התועמלנים, הקרנפים המקצועיים והסרטונים שהלכו עד החלקה הצבאית, הטוקבקיסטים שמבטיחים לעיתונאים כיתות יורים ומופע האימים של יאיר נתניהו; ומצד שני אורגיה של צביעות וטהרנות, עם גדודי הפרשנים המגויסים והמומחים מטעם עצמם לענייני הכל, ממשפט פלילי ואסטרטגיה פוליטית ועד רכש ביטחוני, מחנה שלם שזועק "שקיפות" אבל מתייג כל פרסום בלתי מחמיא הקשור לכחול לבן כחבלה בזויה במאמץ המשותף, אם לא כקונספירציה שהונחתה הישר מלשכת ראש הממשלה. זוהי לא העת למחשבות של אמצע הדרך או של הטלת ספק. כשהרוב צבוע אפור, אתה נדרש להכריע בין שחור ללבן.

בעבר הייתה תפיסה שהרשת תתרום להתפתחות השיח, אבל בפועל היא רק מעצימה את הקיטוב, את השנאה ואת הקיבעון. זוהי כבר תופעה שגולשת לתהייה פילוסופית של ממש: מהו בוט, אם לא ישות שכל פעולותיה מתבצעות על אוטומט?