מי שציפה לביאת המשיח, אמש בגני התערוכה, כנראה התאכזב. משיח לא בא, למרות הססמאות המלוטשות, המאוזנות היטב. עד כדי כך מלוטשות, שברור באיזו מידה הן הונדסו גנטית על ידי מדעני קמפיינים מיומנים.
כי המציאות הישראלית, ואפילו הציונות, אינה מסתדרת עם הנוסחאות המופלאות המקיפות עולם ומלואו, גם ניקיון כפיים וגם שלטון החוק, גם תוקפנות ביטחונית וגם שלום עלי אדמות.
אפילו הציונות, שנפתחה בספר המתקתק של תיאודור הרצל, נאלצה ללכלך את הידיים מאז ועד היום, כדי להגשים את החלום. שלא לדבר על כך שמי שבאמת מתכוון להותיר את ירושלים מאוחדת וגושי התיישבות ביו"ש ובקעת הירדן בשלטון ישראלי, אינו יכול להעלות על הדעת שיש לו סטארטר לרצות את הרשות העוינת מרמאללה. מי שמנסה למכור לנו את כל אלו בחבילה אחת מתקתקה, ממחיש אפריורית חוסר אמינות בסיסית.
ברור שגנץ ניסה לברוח מתווית השמאלן, שאותה מנסים להדביק לו אנשי הליכוד ולווייניו. תווית שיש לה, לפחות חלקית, על מה להסתמך. אם כי אין ספק שהחבירה לבוגי יעלון, על רשימתו המפתיעה, תסייע לו בכיוון הזה.
ובכל זאת, בפני הליכוד ונתניהו הועמד אתמול אתגר לא פשוט. כי קשה למצוא הבדלים בין הנוסחאות שדוקלמו אמש לבין נאום בר־אילן והמדינה הפלסטינית (מינוס) של ראש הליכוד עצמו. מובן שעמדות הליכוד, על מרבית בכיריו, נמצאות הרחק מימין, אבל עמדות בנימין נתניהו, ממש לא. לכן לא מן הנמנע שנראה עכשיו את ביבי שובר חזק ימינה, כמו לפני הבחירות הקודמות. הפעם, לא רק כדי לנכס קולות מנפתלי בנט ואיילת שקד, אלא כדי לבדל את עצמו מבני גנץ.
כאב ראש נוסף לליכוד הוא התדמית המסואבת של ראש הממשלה, שבה הכה גנץ בכל הכוח, כדי להציע אלטרנטיבה נקייה לבוחרי הליכוד, לפחות אלו שזעים בחוסר נוחות נוכח עלילות ראש המפלגה שלהם.
יותר מכל מי שנמצא בבעיה אמיתית החל מאתמול הוא יאיר לפיד, האיש שמצא את עצמו מתמודד עם שכפול מפלגתי גנטי שלו, כזה שממלמל ססמאות זהות ומנסה להגיע בדיוק אל אותם הבוחרים. מה נאמר, משיח אומנם לא בא, אבל דרמה חדשה - בהחלט כן.
התרעות פיקוד העורף