מי שציפה לביאת המשיח, אמש בגני התערוכה, כנראה התאכזב. משיח לא בא, למרות הססמאות המלוטשות, המאוזנות היטב. עד כדי כך מלוטשות, שברור באיזו מידה הן הונדסו גנטית על ידי מדעני קמפיינים מיומנים.
הבשורה על פי גנץ נועדה לרדת בגרון הישראלי הפטריוטי באופן כל כך חלק עד שהיא מעוררת תחושה גריזית של חוסר אמינות. שלא לדבר על הדז'ה וו הלא נעים משורה של מפלגות הפסאודו אמצע שפרצו והכזיבו בעבר, החל מד"ש ועד מפלגת המרכז.
כי המציאות הישראלית, ואפילו הציונות, אינה מסתדרת עם הנוסחאות המופלאות המקיפות עולם ומלואו, גם ניקיון כפיים וגם שלטון החוק, גם תוקפנות ביטחונית וגם שלום עלי אדמות.
אפילו הציונות, שנפתחה בספר המתקתק של תיאודור הרצל, נאלצה ללכלך את הידיים מאז ועד היום, כדי להגשים את החלום. שלא לדבר על כך שמי שבאמת מתכוון להותיר את ירושלים מאוחדת וגושי התיישבות ביו"ש ובקעת הירדן בשלטון ישראלי, אינו יכול להעלות על הדעת שיש לו סטארטר לרצות את הרשות העוינת מרמאללה. מי שמנסה למכור לנו את כל אלו בחבילה אחת מתקתקה, ממחיש אפריורית חוסר אמינות בסיסית.
ברור שגנץ ניסה לברוח מתווית השמאלן, שאותה מנסים להדביק לו אנשי הליכוד ולווייניו. תווית שיש לה, לפחות חלקית, על מה להסתמך. אם כי אין ספק שהחבירה לבוגי יעלון, על רשימתו המפתיעה, תסייע לו בכיוון הזה.
אלא שהנוסחאות המוקפדות, הנוגעות להסדר עם הפלסטינים שאליו חותר גנץ, מגלות שהמרחק בינו לבין יאיר לפיד אינו קיים, ושהפער בינו לאבי גבאי אינו רב. הנאום המלוטש בנה הצדקה משפטית כמעט להסכמים נוספים עם ממשיכי דרכו של ערפאת, דבר בלתי סביר בפני עצמו, שבמיוחד אינו מתחבר עם ספרו של יעלון, שותפו הטרי, שיצא שוב לאור באחרונה.
ובכל זאת, בפני הליכוד ונתניהו הועמד אתמול אתגר לא פשוט. כי קשה למצוא הבדלים בין הנוסחאות שדוקלמו אמש לבין נאום בר־אילן והמדינה הפלסטינית (מינוס) של ראש הליכוד עצמו. מובן שעמדות הליכוד, על מרבית בכיריו, נמצאות הרחק מימין, אבל עמדות בנימין נתניהו, ממש לא. לכן לא מן הנמנע שנראה עכשיו את ביבי שובר חזק ימינה, כמו לפני הבחירות הקודמות. הפעם, לא רק כדי לנכס קולות מנפתלי בנט ואיילת שקד, אלא כדי לבדל את עצמו מבני גנץ.
כאב ראש נוסף לליכוד הוא התדמית המסואבת של ראש הממשלה, שבה הכה גנץ בכל הכוח, כדי להציע אלטרנטיבה נקייה לבוחרי הליכוד, לפחות אלו שזעים בחוסר נוחות נוכח עלילות ראש המפלגה שלהם.
יותר מכל מי שנמצא בבעיה אמיתית החל מאתמול הוא יאיר לפיד, האיש שמצא את עצמו מתמודד עם שכפול מפלגתי גנטי שלו, כזה שממלמל ססמאות זהות ומנסה להגיע בדיוק אל אותם הבוחרים. מה נאמר, משיח אומנם לא בא, אבל דרמה חדשה - בהחלט כן.