הכניסה הרועמת של בני גנץ לזירה הפוליטית היא אות לבאות, לעידן חדש: בא לשכונה בחור חדש והביא עמו סדר יום אחר, שכנראה ישנה את מפת המפלגות. השחקנים יידרשו לחשיבה מחודשת, להתנהלות שונה, אפילו לחיבורים, בשונה מכל מה שהכירו בעשור האחרון, תחת ממשלות נתניהו.
אין ספק שהרמטכ"ל לשעבר עושה חיים קשים למפלגת העבודה בראשות אבי גבאי ולרשימה של ציפי לבני, התנועה. אורלי לוי־אבקסיס לא יכולה לישון בשקט וגם לא משה כחלון. גם רשימת הימין החדש של שקד ובנט עלולה להיפגע אלקטורלית מהתנודות הפוליטיות בעקבות הקמת חוסן לישראל. אבל רוב הזרקורים פונים לעבר עתידה של יש עתיד. יאיר לפיד ייאלץ לקבל החלטה גורלית: חבירה לגנץ, כן או לא. גנץ, יעלון, לפיד ואולי גם גבי אשכנזי יוצרים כוח שעשוי להיות מהפכני. אבל כדי לבצע את המהלך הזה, שישנה את פני הפוליטיקה, נדרש קודם כל ויתור על אגו.
מי שבחן בזכוכית מגדלת את נאומו של גנץ יכול היה למצוא בו את עיקרי המצע של הדרך השלישית. למי ששכח, מפלגה שנוסדה על ידי פורשי מפלגת העבודה אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן ב־1996 ובבחירות לכנסת ה־14 זכתה בארבעה מנדטים. הרשימה, שכללה גם את יהודה הראל ופרופ' אלכסנדר לובוצקי, קמה על רקע ההתנגדות לנסיגה מרמת הגולן.
היו בה חיבורים מעניינים של עמדות ימין ושמאל, כפי שהוצג במצע שלה לקראת הבחירות: “ירושלים המאוחדת השלמה בירת ישראל ומרכז העם היהודי תישאר לנצח בריבונות מלאה של ישראל; זכותו של העם היהודי לארץ ישראל מולדתו ההיסטורית וזכותה של ישראל לשמור בידיה שטחים שנכבשו במלחמת מגן; כינון אוטונומיה פלסטינית עצמאית והפרדה פוליטית בין האוכלוסייה הישראלית והפלסטינית ביש"ע; ישראל היא מדינה דמוקרטית שמבטיחה לבני כל הדתות את חרות המצפון; יותר חזון יהודי, פחות חקיקה דתית; בקעת הירדן והשדרה המזרחית לכל אורכה מרמת הגולן עד לאילת יהוו את גבולה המזרחי של ישראל להבטחת ביטחונה ועתידה".
זהו שילוב בין ימין ושמאל, שכנראה היה זוכה בימים אלה לתמיכה רחבה יותר בעם מאשר אז. גנץ, שהוכרז כשמאלן מובהק על ידי הליכוד, לצד יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר, שמזוהים עם הימין, יכולים לגרום גם לא מעט כאבי ראש לראש הממשלה נתניהו ותומכיו.
בליכוד יש מי שניסה להרגיע ולטעון שלפיד, גבאי ולבני צריכים להיות מוטרדים מהמפץ של גנץ, שמהם הוא ייקח את הקולות, לא ממפלגת השלטון. אבל ברור כבר עכשיו שחוסן לישראל קמה על מנת להוות אלטרנטיבה שלטונית – כלומר, להחליף את ממשלת נתניהו. כפי שזה נראה היום, בהתנהלות נכונה ובחיבורים יעילים זה בהחלט אפשרי. רוב הישראלים מצפים למנהיגות אחרת, מאחדת ומלכדת, ממלכתית וקשובה לרחשי העם, תוך הקפדה על טוהר מידות ודוגמה אישית. וזה בדיוק מה שגנץ מבטיח.