המערכה כאילו כבר הסתיימה. גוש הימין מוביל. השמאל לא מתרומם. נתניהו חזק מגנץ. כל השאר זה אינטרסים ופוליטיקה. יש לא מעט אנשים שמרגישים שהכל כבר הוכרע - גם ביחס להחלטת היועץ המשפטי לממשלה אם להגיש או לא להגיש כתבי אישום נגד נתניהו לפני הבחירות. דווקא מתוך התחושה הזאת מעניין לבחון מה באמת כבר הוכרע, מי בחר במה, ומה זה אומר עלינו.
קודם כל מפלגת הליכוד. היא מובילה. במספרים, בעניין, בדרמות וגם בדמוקרטיה. השבוע הזה הוכיח לנו, דרך הרגליים שלהם והעיניים שלנו, שהליכוד הייתה ונותרה אחת המפלגות הדמוקרטיות ביותר. הם בוחרים באמת מי יוביל, והתוצאה הסופית מראה שהם בחרו רשימת מיינסטרים, גלגלצ פוליטי. רוב הצעקנים ואנשי הקוריוז לרגע נפלטו, אנשי עשייה קודמו, יואב גלנט וניר ברקת נכנסו, הנאמנות השתלמה אבל במידה, יריב לוין התחזק, איוב קרא נפלט, והצמרת מורכבת מכל הבכירים שידעו להתמודד עם נתניהו והתעמתו איתו. ישראל כץ, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין הממלכתי והמכובד, שבלע את הרוק אבל גם עמד לא מעט מול נתניהו בפרשת המשואות. מירי רגב הנאמנה הגיעה לחמישייה, אבל לא לראשה.
אחרי הפריימריז מקורבי נתניהו אמרו בלי בושה שראש הממשלה רצה שסער לא יהיה במקום הראשון, והמטרה הושגה. זה די עלוב. זה מזכיר את תרועת הניצחון של חיזבאללה, את הנרטיב של תנועת ההתנגדות, ה"מקאוומה", של החמאס והג'יהאד, שעומדים מעל חורבות בניין שצה"ל הפציץ, מסמנים וי, ואומרים שהם יכלו למכונת ההרס הישראלית. נתניהו הוא החזק. הוא לא רמז נגד סער - הוא הסתער עליו. אם אחרי מתקפה כזאת פלוס שילוב כוחות אנטי־סער של חברי הצמרת, ארדן, כץ, רגב ואחרים - סער נכנס לחמישייה הראשונה - זה לא הישג לנתניהו, זה מסר מהבוחרים. המסר שלהם הוא בוגר ואחראי, מדויק ונבון: אנחנו תומכים בך בכפוף לשימוע. לא השימוע המשפטי, השימוע הפוליטי היומיומי. אנחנו לא בולעים כל דבר כזב ובדיה, אנחנו לא כבשים צייתניות שיעשו כל מה שתאמר.
המסקנה המקדימה שאפשר להסיק מהבחירות בליכוד היא שהם לא קונים כל בלוף של נתניהו. את רובם כן, אבל לא את הכל, והם מוכנים לקבל את רמת האמינות הנמוכה שלו כל עוד הוא ממשיך להוביל בבטחה לניצחון פוליטי.
עוד מסקנה מקדימה היא שנתניהו לא רואה אף אחד בעיניים. הוא מסתער על הניצחון בכל הכוח כאילו זו הקדנציה הראשונה, עם ברק בעיניים, זעם בנחיריים והיצר המשתולל שאנחנו מקבלים הצצה אליו באמצעות הבן יאיר, שמאיר את החלק האפל והנסתר של ראש הממשלה. ההתכתבות האלימה, הילדותית והסוערת עם עמית סגל חשפה איך פועל המטבחון של בית ראש הממשלה. זה בלתי נשלט ובלתי נשכח.
עוד בחירה שנעשית בימים אלה היא הבחירה בשקט. שקט הוא רפש? לא בעיני ראש הממשלה. הוא שותק כשהבן שלו מכנה את התקשורת ערוצי תעמולה שמאלניים, הוא שותק כשהבן שלו מכפיש את סער בשמאלנות, הוא שותק מול אמירות גזעניות בימין הסהרורי, ואפילו מייעץ לבצלאל סמוטריץ' לחבור אליהם כדי לא לאבד קולות. לפעמים שקט הוא באמת רפש.
שולי הסיכון
עוד בחירות מטרימות שנעשו השבוע: נתניהו ובני גנץ בחרו לדבר, שניהם בחרו לבחור את המראיינים, נתניהו בחר באלירז שדה - מראיין בתשלום ששאל בדיוק את מה שהכתיבו לו - וגנץ בחברו שלמה ארצי ובחנוך דאום. זו בחירה לגיטימית. באמת. אבל היא מעידה על הבוחרים. נתניהו וגנץ בחרו במסר נשלט שמעיד על חשש או פחדנות. לא להתעמת בשידור חי, לא לענות על מה שפחות נוח, לא לשדר שאתה בטוח שהעמדות שלך מספיק ברורות ואף אחד לא יכול לאתגר אותן. מה שעושים שקד, בנט, לפיד, גבאי וכחלון, שבאים לראיון בלי תנאים ובלי הקלות, גם כשהם חוטפים או מובכים, משדר עוצמה וביטחון עצמי.
גנץ היה קצת פחות מתוכנן. דאום וארצי שאלו אותו שאלות לא פשוטות, והוא ענה באופן שסיבך אותו. צוק איתן וההתנתקות, לא ברור מה הוא רוצה, אבל יש רמז. הוא אמר בנאום שאם לא ילך במשא ומתן, אנחנו נפעל לקבוע את האינטרסים שלנו. זה בדיוק הרציונל של ההתנתקות: עיצוב הגבול בעצמנו. זה מה שהדריך את שרון. האם זה הרעיון? האם יש תוכנית? גנץ אמר ונסוג, לא פירט ולא הציג עקרונות. הוא עדיין חייב תשובה לבוחרים שלו. גם אם זה יהיה דרך שלמה ארצי או דרך נאום או אפילו אם יעז להתראיין. הבחירה שלו במסר עמום מעידה על חשש וחוסר בהירות. את זה יש מספיק אצל נתניהו, אפשר אחרת.
אז על מה הבחירות? ימין ושמאל? ממש לא. כל תוכניות הימין הן 50 גוונים של אפור של היפרדות, כולל הימין החדש. אין תוכנית מדינית ברורה, לא לגנץ ולא לנתניהו. השלום עשה מזמן שלום שלום לבוחרים, כי הם לא מאמינים שזה בכלל ייתכן. אז הבחירות הן על מנהיגות וערכים. זה כל כך 2015. הערכים די דומים, לכל אחד יש את הבלוף הקטן, עיגול הפינה והשאלה שממנה הוא בורח. הדמוקרטיה לא באמת בסכנה, היא חיה, בועטת, וכמו תמיד מרגיזה. מרגיזה את המפסידים וגם את המנצחים, שמגלים שהבחירות לא אומר שהם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים או כל מה שהבטיחו.
על פי הבחירות המקדימות האלה, הבחירות בסופו של דבר הן על שולי הסיכון שאנחנו מוכנים לקחת. האם לתת את ההזדמנות למנהיגים לא מנוסים בעלי רקורד סביר, שהכיוון שלהם לא ברור עד הסוף, כמו גנץ, לפיד או גבאי, או להישאר עם מנהיג מנוסה בעל רקורד בעייתי, הישגים רבים ובעיות רבות. זו הבחירה האמיתית כרגע. היא אגב בחירה מורכבת, כי אם נתניהו יישאר בתפקיד, כמו שמראים הסקרים, הוא יהיה ראש ממשלה מסונדל ומוגבל מאוד. בדרך לשימוע, ואחר כך אולי בדרך למשפט. הוא יהיה תחת עננה תמידית ולגיטימיות ציבורית מוגבלת, גם למהלכי מלחמה גדולים וגם למעשה שלום או הסדרים. הוא יהיה החשוד המיידי, מרוסן, מחושק ופגיע. הבחירות המקדימות חושפות גם את הבחירה הזאת.