1. חודשיים לפני הבחירות, בליכוד רשמו השבוע הישג שיהיה קשה מאוד למחוק: שיא עולמי חדש בקטגוריית קלישאות פר מטר מרובע. ברחבה מחוץ לביתן 14 במרכז הירידים לכל מועמד יש אוהל, ולכל אוהל יש ססמה: "שירן השכל, לוחמת" (מה?); "הגיע הזמן, קטי שטרית" (מי?); "אלקין, בוחרים חכם" (בירושלים חשבו אחרת); "גלנט: לוחם, אלוף ושר" (הושמט מהקרדיט: מרחיב אחוזות); יואב קיש, "הטובים לליכוד" ("ציינתי כבר שאני טייס?"); וגם "צחי הנגבי, העתיד של הליכוד" (הבנאדם, חבר כנסת מאז 88', יחגוג בסוף החודש 62).

להבדיל מהבחירות הכלליות, בפריימריז המתמודדים לא מבטיחים מה הם עומדים לעשות עבור כולנו - הם מציגים את מה שכבר עשו, או לפחות את מה שהם מתיימרים שכבר עשו. בדוכן של יריב לוין מתגאים בעלייה של 42% בתיירות נכנסת ובחקיקה בקצב של צ'יטה על סמי מרץ, גלעד ארדן נלחם באנטישמיות, ישראל כץ המציא מחדש את התחבורה, יובל שטייניץ מתהדר בגז טבעי ובלא פחות מארבעה ספרי פילוסופיה.

בפריימריז 2023 גם אברהם נגוסה עשוי יהיה לנופף בהישג חסר תקדים: המועמד הראשון בהיסטוריה של הליכוד שנכנס לכנסת בעזרת כרזה שבה הוא חובש קסקט, שסחב אותו עד למקום ה־30. בלטו בהיעדרם אנשיו של חיים כץ, שלא מאמין כנראה בדיג ספונטני של מצביעים מחוץ לקלפי. כץ מביא אותם מהבית, באוטובוסים.

הפריימריז הם סיוטו של כל פוליטיקאי, מבחן פופולריות נטול סנטימנטים שאין ממנו דרך חזרה. הביטחון הלאומי, הציונות, ההתיישבות, המלחמה ב־BDS, קדנציה נוספת עבור מדרגות פנסיוניות - הרבה עניינים גורליים מונחים כאן על הכף. על כלכלה, בריאות, דיור, חינוך ופערים חברתיים כמעט אף אחד לא מדבר - עניינים משמימים לכל הדעות. הקריטריון העיקרי, לפחות כפי שהפריימריסטים סבורים שחברי המפלגה תופסים אותו, הוא נאמנות. נאמנות לארץ ישראל, לעם ישראל, נאמנות לליכוד, לנתניהו. זהו מבחן אומץ והתמדה שבו יתברר מי יותר ימני, מי יותר לאומני, מי יותר נגד התקשורת, נגד מערכת המשפט, נגד כל מי שהוא לא אנחנו.

גדעון סער בפריימריז בליכוד. צילום: אבשלום ששוניגדעון סער בפריימריז בליכוד. צילום: אבשלום ששוני

למירי רגב יש את חוק התרבות, אבי דיכטר הלך חזק על חוק הלאום, גם אמיר אוחנה מנופף בו, לוין לא דופק חשבון לחברי הכנסת הערבים, גם גלנט לא מעריץ גדול, דודי אמסלם צועק הכי חזק - חזק אפילו יותר מדוד ביטן.

קריטריון מכריע נוסף הוא המערכה היומיומית והבלתי מתפשרת מכולן - המלחמה נגד השמאלנים. אפשר, כמובן, ואפילו רצוי לשלב בין שני הקריטריונים - אנטי־שמאלניות+נאמנות: "נאבק נגד השמאל והתקשורת על שמם הטוב של ראש הממשלה ותנועת הליכוד", מצוין בפלאייר "מה עשה מיקי זוהר בשבילך". גם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי "חזקה נגד השמאל". אורן חזן בכלל נראה כמי שסולד פיזית משמאלנים, עד כדי בחילה, וגם גלנט הלך ממש עד קצה הסקאלה: "גיבור ישראל אחד מול כל הגנרלים של השמאל". נוצר הרושם שגלנט השתחרר מהצבא עם אי אלו מטענים. בכל מקרה, אולי כדאי שמישהו יעדכן את בני גנץ: מבחינת הליכודניקים בהחלט עדיין יש ימין ושמאל. המרכז הוא זה שהפסיק להתקיים.

2. בתוך המתחם ליצנים מטעם שר התיירות מהלכים על קביים, שני גברים בגיל העמידה מנגנים סרנדות לא ברורות, נערים משמשים כסטיקרים מהלכים ("חבר, לא לשכוח להצביע עומרי אקוניס!"), ברנשים מחופשים לאורן חזן, כאילו שלא הספיק לנו אחד, עסקנים מתחילים בחליפות ("הצבעת כבר? אתה חבר מרכז? לא? ערב טוב שיהיה"), ומאות ליכודניקים מכל המינים, הצבעים והגדלים.

ליד הביתן, בסמוך לעגלת בורקסים עבשים ובייגלה במחיר מופקע, אלירז שדה, בחליפה כחולה גזעית, מדגמן פוזות של יעקב אילון בעמדת הליכוד TV, משלים את החיבור הטבעי בין ריאליטי, פוליטיקה וטראש, מגיש להשכיר בצעצוע החדש של ראש ממשלת ישראל. ברקע, לאורך כל הערב, בוקע מרמקול נייד ג'ינגל קודח ראשים של יאיר גבאי, "איש ירושלים למען ישראל", שנשמע כמו הכלאה בין "רציתי שתדע" של עוזי חיטמן ללהיט חתונות ים תיכוני. ביום שבו המוזיקה מתה, גבאי נשאר בחוץ.

והיו גם הליכודניקים החדשים, ליברלים שביקשו להחזיר את הערכים של הימים ההגונים ההם, שלכולם ברור כי לא ישובו. לרגע היה נדמה שצץ כאן משהו, גם אם לא בדיוק אלטרנטיבה. אולי עדיין יצוץ, הזמן יגיד. מבחינת הליכודניקים הישנים לפחות, עד שיוכח אחרת, מדובר בשמאלנים. כמו הסודנים, התריעה מירי רגב במעין הומאז' לערבים הנוהרים של נתניהו, הליכודניקים החדשים כובשים את דרום תל אביב, משנים את הדנ"א שלנו מבפנים. אבל בצפון העיר המצב לא נראה פשוט. הדוכן שלהם מרוחק מהרחבה, ממש בקצה המתחם, כמעט מעבר לגדר, סוס טרויאני שכאילו מוקצה מחמת מיאוס. הפעילים שלהם נחמדים מדי, מנומסים מדי, עדינים מדי - איך נאמר - אשכנזים מדי. הם מציגים את תרשים הזרימה הכלל לא יומרני "ז'בוטינסקי > בגין > ניר הירשמן", אבל הסחורה נותרה ברובה ללא ביקוש.

רשימות מומלצים שונות ומשונות רצות בקבוצות וואטסאפ של הליכוד כבר חודשים - מומלצי החטיבה המזרחית, מומלצי נאמנים לארץ ישראל, מומלצי גרושים/גרושות - אבל מאמצי השכנוע נמשכים בכל הכוח עד הקלפי. זאטוט חובש כיפה בגודל של צלחת לוויין, בן 5 או 6 למיטב ההערכות, תוקע לעוברים והשבים רשימה מטעם "הורים שוחרי צדק", הקוראים למתפקדים להצביע עבור הח"כים "שתמכו בנערים החפים מפשע מישיבת 'פרי הארץ' שנעצרו על ידי השב"כ". הגיוני בסך הכל.

3. שני פילים ענקיים מסתובבים ברחבה, מאיימים להתנגש ולמוטט את ביתן מספר 14 על יושביו: פיל א' הוא גדעון סער, ופיל ב' הוא החקירות. בקשר לראשון, כפי שהראו התוצאות, הבעיה עם סער תמיד הייתה הרבה יותר של נתניהו מאשר של הליכודניקים. סער, אחרי הכל, אחד משלהם. הוא נשאר איתם אחרי השפל הגדול של 2006 ומעולם לא ממש עזב, רק לקח פסק זמן כדי לצפות בדוד מתחיל ללכת. סער, מבינים כולם, הוא נכס. הפוליטיקה לא תסתיים עם נתניהו, ועם כל הכבוד לארדן וישראל כץ, יש לגדעון את הלוק הזה. עדיף שיישאר בסביבה.

בקשר למצב הביש עם היועץ המשפטי, השימוע, החקירות, כתבי האישום וכל שאר העניינים הבלתי נעימים האלה, ובכן, נראה שמעמדו של ראש הממשלה יציב, ושהוא לא ישתנה בזמן הקרוב. העסק הזה הולך להיגרר.

בהכללה, אפשר לחלק את הליכודניקים לשלוש קבוצות ביחסם למנהיג הנערץ: אלה שסבורים שנתניהו נרדף על ידי מערכת רשע טראנס־גלקטית; אלה שסיגרים ושיחות עם נוני מוזס ושאר ענייני תשקורת ממש לא מעניינים אותם - כולם עושים את זה, ורק אל ביבי נטפלים; ומושכי הכתפיים שאומרים חבל מאוד, אבל הוא עדיין הכי מתאים, והוא תמיד יהיה הכי מתאים.

"ביבי עוד לא הורשע בשום דבר!", מדגיש בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע ליכודניק משופשף במכנסי ג'ינס ובחולצת ג'ינס, כולו היה כחול, "עד שהוא לא מורשע בעליון, הוא זכאי. אם אני בשמאל החוק הוא לצדי, ואם אני לא בשמאל הוא נגדי? ככה זה עובד? הייתי בהפגנות שלהם נגד מנדלבליט בהבימה, הלכתי לשם כמה שבתות רצוף, באיזה שמות הם קראו לו, איזה שמות... קראו לו שאם לא תגיש כתב אישום אתה מושחת, אתה פושע, אתה במשפחת פשע, לא תגיע לעליון ככה, קללות, כינויי גנאי, שאלוהים ישמור. זה צדק?". איש לא ענה לו, והוא גם לא המתין לתשובה.

פריימריז בליכוד. צילום: אבשלום ששוניפריימריז בליכוד. צילום: אבשלום ששוני

4. גם כשראש הממשלה מכריז מלחמה על מוסדות הדמוקרטיה, הפריימריז בליכוד הם עדיין חגיגה שאף מפלגה בישראל לא מסוגלת לייצר. והגיבורים האמיתיים שלה הם לא המתמודדים, אלא חברי המפלגה.

כמו סלבס בהשקה או כדורגלנים בדרך למגרש הם נדחסים בהמולה בין המחסומים שמוליכים אל הביתן, דרך עשרות הפעילים והתעמולנים שמושיטים לעברם פלאיירים, סטיקרים, רשימות, בקשות של הרגע האחרון. מתחננים לקצת יחס כמו גרופיז נואשים לחתימה, זורקים לעברם מספרים בערב הבינגו הגדול, 101, 140, 132... עסקנים, קבלני קולות, סתם פעילים או מצביעים שעושים מספיק רעש נחטפים אל המצלמות - המשדרים ארוכים כל כך ואף אחד עדיין לא יודע שום דבר. כמו הפוליטיקאים, רובם כאילו חוזרים על דפי מסרים ששיננו במשך שבועות, שוקלים מילים, שומרים על איזושהי ממלכתיות ליכודניקית כאילו הם נבחרי הציבור, נזהרים בכבודו של ראש הממשלה, ובמידה פחותה גם בזה של סער.

אבל בסופו של דבר הליכוד הוא הרבה יותר מסך כל הקלישאות עליו, ומתפקדיו אינם אותו עדר משובט של באסטיונרים וגורילות שמשתקף באותן כתבות מגזין פסאודו־אנתרופולוגיות במהדורות החדשות של יום שישי, בוטים בלתי מפותחים שמגיבים ללחיצות כפתור של איזשהו שלט פלאים בבלפור. נתניהו יכול להמליץ על אמסלם, זוהר ודוד שרן, הוא יכול לדרוש את ראשו של סער על צלחת, אבל בסוף, מול הקלפי, הליכודניקים עשו בעצמם את החשבון. זו אולי לא הצבעת מחאה, אבל בהחלט גילוי של פעולה עצמונית. הם העדיפו את אדלשטיין, דיכטר וניר ברקת, עוד אחד שמזוויות מסוימות נראה כמו ראש ממשלה, טס מתחת לרדאר עם תנועות הידיים המדודות, הילת ההייטק וסיכת ירושלים על דש המקטורן הכחול.

מצד שני, חלק מהמבוכות של הכנסת הקודמת בכל זאת ייכנסו, ועוד לא זכינו להכיר לעומק את נבחרי המחוזות. בעניין הזה אפשר לסמוך על הליכוד: במקום הליצנים שנבעטו החוצה, פנימה יזדחלו המוקיונים החדשים.

5. קצת אחרי תשע בערב הגשם החל לרדת על מרכז הירידים ועל אולפני הטלוויזיה הפתוחים. "סימן מלמעלה להצלחה שלנו בבחירות!!!", קראה גברת אחת, על פניה מבט שהעלה חשד שאפילו היא לא הבינה מה הקשר, ושאולי בעצם הגשם הוא סימן למשהו אחר לגמרי, לא עלינו. "שום דבר לא ישבור אותנו", מכריז אחד מפעיליו של דיכטר, נאבק בכרזת ענק שהבטיחה ביטחון, חד וחלק, מילה של ראש שב"כ, "לא הגשם, אפילו לא שלג. רק אבי דיכטר! מה קרה לכם? איפה הייתם בצבא?".

אני לא יודע איפה יהודה גליק היה בצבא, אבל הטפטוף התל אביבי לא שבר אותו. בטי־שירט כתומה, הדפס של הר הבית על גבו וחיוך ג'ינג'י על פניו, הוא מפזז בריקודים אל המתחם עם רעייתו הטרייה הדס ("שבוע שלם אנחנו נשואים ואני עדיין אוהב אותה"), מחלק לכל דורש טופי פירות וגומי נשיקות, משדר שמה שיהיה יהיה, הכל בידי השם, מפזר שמחת חיים ומקדמי עששת, מעיף ממתקים על פרשני הטלוויזיה. אחריו מתזזים שני צעירים, גם הם בחולצות כתומות, שקיות בידיהם, דואגים לחדש את המלאי.

הגימיק לא הועיל לגליק, אבל הוא הצליח להזכיר איך אמור להיראות אותו הפנינג דמוקרטי, עם אינטראקציה בין המועמד לבוחרים. הפריימריז הם קרקס ואפשר לטעון שבסוף מדובר בעסק מטונף מאוד, אבל על כל מגרעותיה וקלישאותיה של השיטה, היא עדיין עדיפה על רשימות שהולחמו במעבדה של מנהיג כל יכול בעזרת אסטרטג, פרסומאי, יועץ סקרים, לוביסט, נומרולוג וקוראת בטארוט. ואם עדיין לא השתכנעתם, פשוט תשאלו את נתניהו מה הוא מעדיף.

guytsa@gmail.com