1. כנס השקת הקמפיין של הרשימה בעלת השם הגנרי משהו "איחוד מפלגות הימין" תויג תחת הכותרת "מחויבים ליותר". יותר באילו תחומים? בגדול, בכולם. מחויבים לארץ ישראל, לביטחון, להתיישבות, לגוש הימין, למשפחה, לנשמה, לרווחה, ליושר, לתורה, לפריפריה, ללאום, לאהבה... וכך זה נמשך ונמשך, המילים מתחלפות על המסך בקצב מסחרר שמעורר חשד כי מדובר באחד מאותם ניסויים אינטרנטיים, ואחרי שהקליפ יסתיים תתבקש לציין את כל מה שהמוח המוגבל שלך הצליח לקלוט. 

וישנן התחייבויות נוספות. על הכיסאות באולם "גני ירושלים" מונחים עשרות שלטים ועליהם שמות יישובים, מכל הסוגים ומכל הגדלים, מקריית ארבע עד גבעת עדה. כשעל המגרש משחק גם הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד, הס מלהזכיר את שמם בערב חגיגי זה, בימין הישן מבינים שבמסגרת הרחבת הבית חייבים לשבור קירות. הניסיון הוא לשדר שזו כבר לא מפלגה סקטוריאלית של מתנחלים משיחיים ומפד"לניקים מנומנמים, אלא גוף צעיר, עדכני, מאמין ובועט, שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר: כולנו יהודים, או לפחות רובנו. לפי הסקרים האחרונים לפחות, נראה שהקמפיין תופס תאוצה. 

ובכל זאת, לפחות לגבי שתי מילים בימין, היונייטד מחויבים לפחות: "עוצמה יהודית". האירוע התנהל במעמד שתי מפלגות. סוכם כי מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר, שטרודים בימים אלה בענייני פסילות ובג"צים, ינהלו קמפיין בחירות בנפרד, מה שיוצר תקדים עולמי בפוטנציה: שלוש מפלגות, רשימה אחת, שני קמפיינים. אולי מדובר בניסיון לעמעם את החיבור שנתפס כצעד אחד יותר מדי גם בקרב חלקים בציונות הדתית, ואולי עוד סימן לכך שאחרי הבחירות החיבור יתפרק ממילא.

בכל אופן, הרב רפי פרץ, מס' 1 ברשימה וראש הבית היהודי (ראיון נרחב עמו שערך אייל לוי תוכלו למצוא במוסף), לא מזכיר את עוצמה יהודית אפילו פעם אחת. הוא מביא הנהגה שונה מאוד מזו של בנט, דתית יותר, אמונית יותר. אמונה במדינה, אמונה בבורא עולם. לאדם המאמין, מסביר פרץ, יש מחויבות ליותר. דתי־לאומי איננו מגזר, זו דרך חיים. פרץ מדבר כמו מחנך, ויש רגעים שהוא נשמע כמו משורר, מקריא בהטעמה שורות כמו "יותר אחדות - יותר תקווה; יותר איתך - פחות לבד". הוא משלב בין אנקדוטות מניסיונו כטייס וחוויותיו כמפונה גוש קטיף לבין פסוקים מהתנ"ך, מזמין את בנימין נתניהו להרגיש מה זה צבע אדום איתו בדיונות בביתו בנווה, ומדבר על "כמיהה שהורינו חלמו עליה אלפי שנים, וחברינו נפלו עליה - הכמיהה לראות את ישראל חובשת את בגדי תפארתה. זו המשימה שלנו".


דתי-לאומי איננו מגזר, הוא דרך חיים. רפי פרץ, צילום: יהודה חיים, פלאש 90דתי-לאומי איננו מגזר, הוא דרך חיים. רפי פרץ, צילום: יהודה חיים, פלאש 90

אחריו עולה לבמה בצלאל סמוטריץ', והמשימות שלו נשמעות ארציות בהרבה. סמוטריץ' הוא ביצועיסט. הוא חושב מהר ומדבר מהר ופועל מהר ומתקדם מהר. רק לפני ארבע שנים, בערב ירושלמי קריר אחר, אחרי שכבש את הפריימריז של תקומה וניצב לראשונה מול התקשורת הארצית, הוא נראה כמעט מסתתר מאחורי גלימתו של אורי אריאל. אז, ב־2015, עם רקורד שכלל השתתפות במצעד הבהמות וחסימת כבישים בימי ההתנתקות - סמוטריץ' הכחיש בתוקף את הפרסום כי הצטייד גם ב־700 ליטר דלק - כתבים פוליטיים העריכו כי בנט יאפסן אותו בבוידעם עד הבחירות כדי למזער נזקים.

בינתיים בנט הוא שעזב, ולא רק שסמוטריץ' יצא מצלו של אריאל, הוא גם ניצח אותו בבחירות לראשות המפלגה ושריין לעצמו את המושב הימני ביותר על סקאלת הלגיטימיות הפוליטית בישראל. ימינה ממנו נמצאים רק בן ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, ושמאלה ממנו - כולם. בתוך קדנציה אחת הוא הפך לאימת מדינת תל אביב ואומת הטוויטר, נציג החושך עלי אדמות. גזען, הומופוב, קיצוני, פירומן, משיחי, פאשיסט וגם ימינה משם - אין שם תואר שעדיין לא הודבק לו. הוא עדיין לא בן 40 ומשמו נגזר כבר מושג שלם - "סמוטריצ'ים" - אבל לבצלאל לא אכפת. להפך: מזקנו המסודר מבצבץ חיוך תמידי של "אני מטריף אתכם ואני נהנה מזה. חכו, רק התחלתי".

# # #

לסמוטריץ' יש גם תכונות אחרות, שהופכות אותו לפופולרי מאוד בקרב הדור החדש של הימין הדתי־לאומי. הוא כריזמטי, ישיר, בוטה, חריף, שנון לפרקים, והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. כל ציוץ שלו הופך לכותרת, והוא רוצה להמשיך להכתיב את סדר היום. תאהבו את זה או תשנאו את זה, אבל בצלאל סמוטריץ' הוא כוכב.

הוא לוקח את מורשת ה"לא מתנצלים" של בנט הכי רחוק שאפשר ומודה לפעילי כל המפלגות: הבית היהודי, האיחוד הלאומי וגם עוצמה יהודית, "שהולכים איתנו כתף אל כתף תוך אחריות גדולה לשלטון הימין, לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל". הוא מברך את עו"ד איתמר בן גביר, "לוחם למען זכויות אדם", על זיכוים של החשודים בהצתת כנסיית הדורמיציון, ומעריך כי בעתיד התיק עוד יילמד בפקולטות למשפטים.

לכנס הגיע סמוטריץ' אחרי הודעת נתניהו שהליכוד ישמור את תיק החינוך. "ראינו פחד, שלא לומר היסטריה, של גורמים מסוימים בשמאל מהאפשרות שנקבל את התיק", הוא אומר, "וראינו למרבה הצער יישור קו כמעט אוטומטי של נתניהו. זה נתניהו. איש מוכשר עם המון יכולות, אבל איך נאמר בעדינות, לא תמיד עם מספיק יכולת עמידה". אבל חלוקת התיקים לא תלויה בנתניהו ובמה שהוא אומר כיום, ממשיך סמוטריץ', ומזכיר כי "הוא לא רצה לתת לנו גם את תיק המשפטים, והסוף ידוע". הוא מבטיח שכך זה יעבוד גם הפעם, ובהתחשב במצבו הסחיט של נתניהו, אין סיבה לא להאמין לו.

"פחד נובע מבורות", הוא ממשיך, "וכדי להפיג את החששות באזורי חיוג מסוימים" - אבל למעשה כדי להגבירם - משרטט תוכניות עבודה לארבעה משרדי ממשלה. הוא עדיין לא מרים ידיים עם החינוך, מתבל את דבריו בהלצות על הדתה, ומבטיח בין היתר שיפור המצוינות בכל התחומים - "לא רק במתמטיקה ואנגלית" (היי נפתלי), "הפסקת ההדתה הפרוגרסיבית בלימודי האזרחות" ו"הפסקת הדיכוי של עמדות שמרניות במדעי הרוח והחברה". מחיאות כפיים נמרצות מציפות את האולם אחרי כל חצי משפט שלו, שמסתיימים כולם בסימני קריאה.

"אבל יש מי שמפחד מאיתנו בחינוך", אומר סמוטריץ', "בואו נדבר על התיק לביטחון הפנים!".

"רגע", קורא מישהו מהקהל, "הורדת שכר הלימוד, לא לשכוח!".

"אהההה", נאנח סמוטריץ'. "אתה צודק: הורדת שכר הלימוד. אגב, יש תוכנית מאוד סדורה, זה אפשרי". הקהל מוחא כפיים, וסמוטריץ' מרים את הקול: "אפשר להוריד את שכר הלימוד! לא ב־1,000 שקלים ולא ב־2,000 שקלים!". לפעמים, המצע כותב את עצמו מחדש תוך כדי תנועה.

בחזרה לביטחון הפנים, סמוטריץ' משתומם: "ידעתם שמשטרת ישראל לא כפופה לנבחרי ציבור? אתם מבינים כמה זה לא דמוקרטי ומסוכן? כל כך הרבה כוח בלי ביקורת. קוראים לזה היום דיפ סטייט. תזכרו טוב־טוב את המושג הזה. את האנומליה הזאת, נתקן בעזרת השם". הקהל ממשיך להביע את חיבתו לרעיונות, ועוד יותר מכך את הלהט ואת הביטחון העצמי שבהם הם מועברים.

לסמוטריץ' יש עוד הרבה תוכניות. "נאכוף את הריבונות בנגב ובגליל, באזורים שבהם כבר שנים יש מדינה בתוך מדינה!", הוא מכריז, "נשים סוף להשתלטות הבלתי חוקית של הבדואים בנגב ושל הערבים בצפון!". הקהל מריע, וסמוטריץ' צובר תאוצה: "נאכוף את הריבונות היהודית בהר הבית בלי להתקפל מול..." - למשפט היה המשך, אבל הוא נבלע בהמולת הרגע. הר הבית בידינו.

סמוטריץ' מניח שיהיה מי שיפחד גם מהאפשרות שהמפלגה תקבל את תיק ביטחון הפנים, והוא צודק, וממשיך משם למשרד המשפטים. על הפרק, בין היתר, תוכנית לביטול ההפיכה השיפוטית של אהרן ברק, השלמת חקיקת פסקת ההתגברות, מניעת "מצב שבו היועץ המשפטי מתייצב בבג"ץ נגד הממשלה שאותה הוא אמור לייצג", וגם שאר עניינים כמו שינוי שיטת מינוי השופטים והגדלת מספר השופטים בעליון. "חברים", הוא מודה, "אנחנו צריכים שם עוד כמה אלכס שטיינים כמו אוויר לנשימה".

לקינוח הוא סוקר גם את המהפכה הצפויה למשרד הדתות (חיזוק מעמד הרבנות, איוש מועצות דת, גיור אחד לכולם, רפורמה במערך הכשרות), אבל מה שחשוב כאן יותר הוא המסר. כמו בנט ושקד, גם סמוטריץ' רוצה לטלטל את המערכת מבפנים, לפרק ולהרכיב את הכללים. זוהי, כנראה, המהות של הימין החדש.

 

2. זה נשמע קצת כמו התחלה של בדיחה  משומשת - "30 שמאלנים נכנסים לפאב" - אבל אלו אינם ימים משעשעים במיוחד עבור השמאל הישראלי. הצטמקותו המואצת של המחנה מצריכה בדק בית, חיבוטי נפש והתמודדות עם כמה שאלות קשות, וביום ראשון, לקיבוצניקים ולמושבניקים שהטריחו את עצמם לפאב של קיבוץ געש היו כמה שאלות כאלה ליו"ר מרצ, תמר זנדברג.

זנדברג ביקרה באותו יום את אבו מאזן ברמאללה, ועל רקע סערת האינסטוש של רותם סלע וחזון החינוך של סמוטריץ' נזכרה "למה צריך את מרצ. המהפך לא יכול להתרחש בלי שמרצ תהיה חלק ממנו". היא שוטחת תיאוריות על סוג הקואליציה שירכיב גנץ וחיזוק הגוש, אף על פי שהצבעה למרצ לא יכולה להגדיל את גוש השמאל־מרכז, אלא אם היא תגייס כמה סטלנים ממשה פייגלין. דיבורה נעים, רגוע, אקדמי מעט, לא אמוציונלי. לעתים נדמה שהיא מעבירה פרזנטציה שיווקית מטעם איזושהי חברת סטארט־אפ, מנסה להחדיר לשוק מוצר שכבר הושק ונדחה על ידי הציבור: תהליך השלום.

נושא השלום נעדר לחלוטין ממערכת הבחירות, מזכירה זנדברג, ויש רק מפלגה אחת שנושאת אותו. אם כך, מעמת אותה אחד הקיבוצניקים עם הלך הרוח הלאומי, אולי הגיע הזמן להגיד מספיק, אולי צריך לקחת קצת ימינה? תראי את פייגלין, הוא מקונן במבטא דרום־אמריקאי, גונב מהמאגר אלפי מצביעים צעירים, גם בתל אביב. אולי צריך לפעול כדי לגייס אותם, לנופף בדגלים אחרים? זנדברג כמעט מזדעזעת מהרעיון שיש איזושהי חפיפה בין מרצ ל"זהות", מתרחקת מהנקודה שמונחת ממש מול עיניה: מהגיל הממוצע בקהל אפשר כבר לראות את הפנסיה. לא הרבה נותר מנוער הנרות ומדור שלם דורש שלום. הצעירים של שנות ה־90, שהתבגרו אל גלים של טרור מתאבדים ואוטובוסים מפוצצים, התברגנו והתמרכזו. מרצ, לעומת זאת, ממשיכה לדהור שמאלה בכביש חד־סטרי נגד כיוון התנועה. אפשר לקרוא לזה היצמדות לערכים, ואפשר גם לראות בכך טוטאל לוס בהתהוות.

טוטאל לוס או ערכים? תמר זנדברג עם אבו מאזן, צילום: אלעד מלכאטוטאל לוס או ערכים? תמר זנדברג עם אבו מאזן, צילום: אלעד מלכא

חזון השלום מתבסס על יוזמת ז'נווה, שתי מדינות, קווי 67'. סוגיית ירושלים סגורה וברורה לכולם, אומרת זנדברג באגביות, על אף שהיא כנראה אינה ברורה לאיש, חופש פולחן בהר הבית לכל הדתות והעברת השכונות המזרחיות לפלסטינים. כשמישהו מהבר מעמת אותה עם הסרבנות הפלסטינית, היא אומרת שעל ההתנהלות של אהוד ברק ואהוד אולמרט "נכתבו הרבה ספרים, אני אפנה אותך אליהם". "מה עם זכות השיבה, שהיא אולי העניין הכי חשוב?", שואל גבר שמסתמן כאחד מוותיקי הקיבוץ. הוא הדפיס את המצע המדיני, ויש לו בעיות עם כמה סעיפים.

לזנדברג אין בעיות: זכות השיבה תתאפשר אך ורק למדינה הפלסטינית, חד וחלק. היא לא מתעמקת בהשלכות דמוגרפיות, כלכליות, הומניטריות, ביטחוניות, אבל יש מי שמסתפק בתשובה. "חבל שלא מבהירים את הנקודה הזאת לכלל הציבור כמו שצריך", קורא מישהו מאחור. וכשחבר אחר רוטן ש"העם כבר לא מאמין בתהליך השלום", זנדברג מצטטת את יוסי שריד, כי מה עוד נותר לעשות: "למה מהשלום אנחנו מתייאשים כל כך מהר, אבל מהמלחמה אף פעם לא נמאס לנו?".

השלום, עליו השלום, אינו הדבר היחיד שמעסיק את מצביעי מרצ. מישהו מתלונן שהוא לא רואה נוכחות בשטח של המנהיגות במחאות חברתיות; אישה מספרת בצער שבתה מסבירה לה שאין סיבה להצביע מרצ, כי המפלגה כבר לא מייצגת את התנועה הקיבוצית; עולות תהיות כמו האם מרצ מגדירה את עצמה כמפלגה יהודית; האם היא תשב בממשלת אחדות של כחול לבן והליכוד; והאם נעשה ניסיון לחבור לחד"ש לפני שזו התחברה עם תע"ל, חוקר מישהו שהגיע מנס ציונה ונראה כמו כפיל של מאיר שלו.

לבסוף, עולה גם השאלה שמרחפת מעל כל הערב הזה.

למה בכל פעם אתם בכלל באים הנה, לגעש, או לכל קיבוץ אחר, שואל בקול נרגש בחור ממושקף בטי־שירט ירוקה של המפלגה, למה לא ללכת למקומות אחרים, לפריפריה, למה לשכנע את המשוכנעים? זנדברג מסבירה שהמטרה היא לגייס את המשוכנעים כדי שהם ישכנעו אחרים, יתנדבו, יניפו שלט, ינופפו בדגל כלשהו - שלום, אחווה, שוויון, דו־קיום, אבל תוך כדי כך מתברר עד כמה אקוטי המצב. גם בקיבוץ, מספרים החברים, יש רבים שמתלבטים בין מרצ, העבודה וכחול לבן. בקצב הזה, כשאפילו קיבוצים במרחק יריקה מהבראסרי כבר אינם באנקר, בעוד כמה שנים המשפט "30 שמאלנים נכנסים לפאב" יישמע כמו התחלה של תסריט מדע בדיוני. בתוכו, אולי ישוחחו על שלום במאדים.