“עבר", פירושו ברמה הרגשית. האינסטינקטיבית. האם גנץ נראה כמו ראש ממשלה? האם הוא “ממלא את חליפת ראש הממשלה"? האם כשהוא יושב מאחורי שולחן המהגוני, עם הדגל הכחול־לבן (כשם מפלגתו) ברקע, זה נראה אמיתי, או שהוא נראה כמי שפוחלץ לתוך סיטואציה מלאכותית? מהבחינה הזו, בני גנץ צלח אתמול את המבחן. אותו המבחן שבו נכשלו לפני ארבע שנים יצחק הרצוג וציפי לבני. הם לא נראו כמו ראשי ממשלה. לבני גנץ יש את הלוק הנכון, ואתמול הוא הצליח להפגין ביטחון עצמי ניכר, שליטה סבירה בחומר וניחוח של ראש ממשלה פוטנציאלי. זה לא אומר שהוא הוסיף אתמול לעצמו מנדטים. זה כן אומר שבתודעת הצופים שראו אותו, לא התעורר חשש אינסטינקטיבי פן ייקלע האיש הזה ללשכה ההיא בירושלים.
בנימין נתניהו היה, כרגיל, הראשון שזיהה את הנקודה הזו. כשהיה יו"ר האופוזיציה, באמצע הניינטיז, הלך נתניהו לראש השב"כ יעקב פרי וביקש אבטחה. יש עלי איומים, אמר לפרי. אני אבדוק, השיב פרי. הלך פרי לבדוק ומצא שיש איומים על אחד בשם ביבי, אבל מדובר בנציב השב"ס דאז, אריה ביבי. נתניהו לא ויתר והמשיך ללחוץ. הוא ידע למה. פרי הלך לראש הממשלה רבין, שלא הבין בפוזות. תן לו אבטחה, שיפסיק לנדנד, אמר רבין לפרי. נתניהו קיבל מאבטחים. מאותו רגע, כשהחל להסתובב עם מאבטחי שב"כ מימינו ומשמאלו, החל נתניהו הצעיר מאוד (בן 45־46) “למלא את החליפה". פתאום, הוא החל להיראות כמו ראש ממשלה. אחר כך הוא גם הפך לראש הממשלה.
גנץ לא שכנע אתמול בנקודות החלשות: ההקלטה המביכה שיצאה אצל ספי עובדיה, פרשת הטלפון הנייד (בשביל מה צריך היה להכריז שאשתו מגבה אותו?), הסיכויים להקים קואליציה. אבל שוב, מה שחשוב הוא הטון, לא התוכן. הוא נראה משוכנע ביכולתו לנצח, הפגין סוג של כריזמה (יחסית לעצמו), אפילו קורטוב של חוש הומור. זה מה שנשאר בתודעה אחרי שהאבק מתפזר, וכרגע, זה מה שחשוב.
גנור, על פי כמה אנשים שנחשפו אליו בשנתיים האחרונות, יודע הרבה יותר ממה שהעביר למשטרה. יכול להיות שהוא בשל עכשיו לעדות אמיתית, תמורת ביטול הקנס העצום או העונשים שהסכים לקבל על עצמו בעסקה. הפרשה הזו היא משחק פוקר, וגנור מנסה להעלות עכשיו, בדקה ה־90, את סכום ההימור. כדאי לזכור את אהוד אולמרט ושולה זקן: זה לא ייגמר, עד שהגברת תזמר.
התרעות פיקוד העורף