1.
נגד כל הסיכויים

דבר כזה עוד לא היה. אפילו לא כשבנימין נתניהו הצעיר ניצח את ראש הממשלה המכהן שמעון פרס עתיר ההישגים והתהילה בבחירות 1996. גם לא כשעמיר פרץ הביס את אותו פרס בפריימריז של מפלגת העבודה. אף אחד לא האמין שגדעון סער יכול לנצח את הקוסם. זה לא היה בספרים, זה לא הופיע בקלפים, זה לא כיכב בתרחישים.

סער נלחם, כמעט לבד, נגד כל הסיכויים: המנגנון של הליכוד גויס נגדו במלוא העוצמה. אנשי ראש הממשלה, חלק מהם עובדי מדינה, איימו על תומכיו במילים בוטות. תקנון הבחירות ומנגנון ההצבעה שונו על פי הכתבות מבלפור. אלפים מתומכיו נגרעו ממצבת ספר הבוחרים מסיבות "טכניות". נוסף לכך, הוא נאלץ לחזות במצעד החנפנו־צבועים מ"שפל־צמרת" הליכוד, שדעתם על נתניהו רעה מדעתו, מתגייסים במלוא אונם נגדו רק כדי למנוע ממנו את הירושה שהם עצמם לוטשים אליה עיניים רעבתניות. לאף אחד מהם לא היה אומץ לעשות את המעשה הנכון. כלומר, להתמודד בעצמו. לקפוץ למים. אף אחד מהם לא הרהיב עוז להגיד למתפקדי הליכוד את האמת. הם חיכו לסער. הוא אמור להיות החייל הבודד שמסתער על הגדר עם הבונגלור־טורפדו, כדי שהם יצעדו אחר כך פנימה על הגופה המרוטשת. הם יופיעו בשלב חלוקת השלל הרבה אחרי שגופתו תיפלט לחוף נידח כלשהו. פחדנים כניר ברקת, אבי דיכטר, ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין, והמשלוח הטרי האחרון מהשפנייה, גלעד ארדן, שזינק על העגלה בשארית כוחותיו עם הבאזר.

כל מי שעקב אחרי השטח, הבין שנתניהו מנצח. האירועים של ביבי היו עמוסי אדרנלין ותומכים נלהבים. הוא חרש את המדינה מדרום לצפון, התקשר באופן אישי לאלפי אנשים, הופיע בביתם של ראשי מועצות וסניפים תומכי סער וכפה עליהם חוג בית מטעמו, ניסה לשכנע תומכים של סער לעבור למחנה שלו. נתניהו נלחם כפי שלא נלחם מעודו, אולי כי הפעם הוא נלחם לא רק על השלטון, אלא גם על חייו. אם הוא היה נלחם ככה נגד חמאס, יחיא סנוואר היה מתגייר מזמן ומשנה את שמו לחיים סנואני. ואחרי כל המתואר כאן, ניצחונו של גדעון סער בפריימריז, בפוטו־פיניש, יירשם כאחת ההפתעות הפוליטיות המטלטלות ביותר של כל הזמנים. גם סער עצמו לא האמין שזה קורה לו.

גדעון סער, בנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, דוברות הליכודגדעון סער, בנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, דוברות הליכוד

עם פרסום התוצאות, התקשר יו"ר כחול לבן בני גנץ לסער ובירך אותו על ניצחונו. השניים סיכמו להיפגש בקרוב. גנץ הורה לצוות המשפטי של כחול לבן לבדוק בחשאי אם יש אפשרות לבטל את הבחירות המיועדות ב־2 במרץ, ברוב של 80 חברי כנסת וחוק מיוחד, ולהקים ממשלת אחדות מהירה. במגעים שהתפתחו מאחורי הקלעים התברר שבנסיבות מסוימות יהיו החברים בכחול לבן מוכנים לשקול אפשרות שסער יהיה ראשון בממשלת רוטציה. גם מכיוונו של סער התקבל איתות דומה: אם ממשלת האחדות לא תלך להרפתקאות מדיניות, הוא מוכן לשקול להיות שני ברוטציה. אביגדור ליברמן, המקורב לסער מחד וליאיר לפיד מאידך, כבר נרתם למאמצי התיווך.

בבלפור, לעומת זאת, בוקה ומבולקה. הרופא המשפחתי, ד"ר ברקוביץ, הובהל למקום בדחיפות עם שחר, כשהתוצאות החלו להסתמן. צרחות קטועות נשמעו מתוך המבנה, שאליו הגיעו גם לא מעט מאבטחי שב"כ נוספים, לתגבורת. מישהו מהמקורבים התעניין בדיסקרטיות אם ניתן לחסום את חשבונותיו של יורש העצר המודח בטוויטר ובפייסבוק, עוד לפני שעת התעוררותו הצפויה אחר הצהריים. הצהלה האמיתית פרצה בכל שאר המפלגות. מחולל המנדטים הגדול נדם. האנרגיה האדירה שהקימה את כחול לבן התנדפה בן לילה, כאילו לא הייתה מעולם. בשמאל (העבודה ומרצ) ובימין (הבית היהודי, הימין החדש וגרורותיהם) עלצו על החיים החדשים וההזדמנות הבלתי צפויה שנקרתה בדרכם.

סער, בנאום הניצחון שנשא בשעת בוקר מוקדמת, היה מנצח נדיב. הוא הודה לנתניהו על כל הטוב, דילג על הרע. כינה אותו "גדול מנהיגי ישראל בעידן החדש" ופירט את כל הישגיו, האמיתיים והמדומים כאחד. אחר כך איחל לו בהצלחה בהמשך הדרך והודיע שהליכוד תיכנס לתקופת שיקום ארוכה ולא פשוטה. "אין בקרבנו בוגדים", הצהיר, "כולנו אחים לדרך, משפחה אחת. אבל לא רק בקרבנו", הוסיף, "גם במחנה השני אין בוגדים. עם ישראל הוא עם אחד. לא ישראל השנייה, לא הראשונה, לא השלישית ולא החמישית. ישראל היא מדינה אחת, לא נניח לאף אחד להפריד בינינו, לסכסך אותנו איש באחיו. גם במחלוקות הכי קשות, אסור לשכוח את זה. יש לנו מדינה אחת, חוק אחד, סדר אחד. יש שופטים בירושלים ויש מערכת אכיפת חוק. אל לנו לשפוך את התינוק עם המים, גם אם הם זקוקים לניקוי והחלפה. אני אוביל רפורמות מרחיקות לכת במערכת המשפטית ובמערכות נוספות. אני אעשה את זה בכבוד, בשום שכל, בשיקול דעת ובשיתוף פעולה. עכשיו אני מציע לכולם להירגע, ללכת לנוח ולקום בצהריים לסוף שבוע של עידן חדש. חג שמח".

בעודו נח, קיבל סער זרם של ברכות מרחבי העולם. החשובה ביותר הייתה, כמובן, זו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שכינה אותו "בחור טוב" והוסיף ש"אני בטוח שנדע לעשות דברים טובים יחד". בעולם הערבי התלהבו קצת פחות. "קיצוני אחד מחליף קיצוני אחר", הכריז ח"כ אחמד טיבי, "לפחות הוא אוהד כדורגל", הוסיף, "אם כי את הקבוצה הלא נכונה" (טיבי אוהד ברצלונה, סער ריאל מדריד).

2.
בחזרה למציאות

ואז התעוררתי מהחלום. כל זה שורבט מדמיוני הפרוע, כמובן. גדעון סער לא ניצח. עידן חדש לא נפתח. אף אחד לא ניגש אל מחולל הטירוף הענק שניצב בסלון חיינו ולחץ על כפתור ההדממה. נגזר עלינו לצלוח עוד כמה מערכות שטופות דם, יזע, דמעות, הסתה, שנאת חינם וגידופים, עד שהעידן הזה יסתיים. עידן שבסופו לא תקום כאן "ממשלת שמאל" (כי השמאל נמחק פוליטית), אלא ממשלה שפויה, ציונית, אחראית, נטולת שיגעון גדלות וטירוף משיחי. ממשלה שבראשה יעמוד אדם רגיל, פשוט, הגון, ישר, שמבין שטובת המדינה קודמת לטובתו ויש לישראל תקומה גם בלעדיו. החיים עשו אותנו צנועים. זה כל מה שביקשנו. ואם גדעון סער ניצח בכל זאת? אז יצאתי טמבל (ולא בפעם הראשונה), או שאטען שחלומי היה נבואי.

ישראל זקוקה לראש ממשלה מתפקד וממשלה מנהלת. אנו זקוקים לתוכנת הפעלה חדשה. במקום שהמשאבים כולם יהיו משועבדים למאמץ ההישרדות של "ראש הממשלה המכהן" (מתוך אמונה שבלעדיו אין מדינה), האנרגיה צריכה להיות מופנית לניהול. סתם, ניהול פשוט. כמו שמנהלים פירמה גדולה. כמו שמנהלים מפעל משגשג. ישראל היא מדינה לא מנוהלת. היא מבוהלת, מתנהלת, מכבה שריפות וחומקת מאסונות, מקווה לטוב ומשועבדת כולה לצרכיה של משפחה אחת.

דוגמאות לא חסרות: הודעתה של התובעת הכללית פאטו בנסודה בהאג על האפשרות שבית הדין הפלילי הבינלאומי יתחיל לחקור בכירים ישראלים באשמת פשעי מלחמה עוררה כאן תבהלת ענק, כמקובל, אבל היא הייתה צפויה. הכתובת נמרחה על הקיר ביום ההוא באפריל 2014, שבו הגיש אבו מאזן את בקשת הרשות הפלסטינית להצטרף לכ־15 אמנות בינלאומיות, בהן אמנת האג. כבר אז היה ברור שאם זה יקרה, הדרך של בכירים ישראלים לבתי הדין הבינלאומיים תהיה קצרה וטראומטית. אפשר היה למנוע את זה באמצעות מדיניות של גזרים ומקלות, הפעלת מנופים ולחץ בינלאומי. אבל את נתניהו זה לא עניין במיוחד. מבחינתו, האירוע חיסל את המו"מ המדיני עם הפלסטינים וזה הכי חשוב. הוא עוסק תמיד רק בשריפה המיידית. תכנון ארוך טווח גדול עליו. הוא לא יסכן את תמיכת המתנחלים והקיצונים בימין כדי לתת לפלסטינים גזר כלשהו שיבלום את האופנסיבה המדינית שלהם. הוא שבוי של סקטורים קיצוניים שמגבילים למינימום את כושר התמרון שלו, ואנחנו משלמים את המחיר.

פאטו בנסודה. צילום: PETER DEJONG/AFP via Getty Imagesפאטו בנסודה. צילום: PETER DEJONG/AFP via Getty Images

ככה זה מתנהל בכל יתר התחומים. התעופה האזרחית כמשל. הרסנו את שדה דב. דחפורים עלו על המסלולים וחרשו אותם לפני שמישהו יתחרט. מה קרה מאז? כלום. שממה ושית. אני די משוכנע שגם בעוד חמש שנים לא תראו שם תזוזה כלשהי. אין אישורים ואין היתרים ואינספור דברים עוד תוקעים את פיתוח הקרקע. הסטטיסטיקה מעידה שעד שיקרה שם משהו יחלוף עשור. אפשר היה לעשות את זה אחרת אם הייתה כאן מוטת תכנון ממלכתית אמיתית, שפועלת על סמך האינטרסים של המדינה ולא של מנהליה. עושה מה שצריך, ובזמן, לא מה שמוכרחים אחרי אין־ספור לחצים ואחרי שכלו כל הקיצין, ברגע האחרון.

כך גם בנושא שדה התעופה הנוסף שצריך לקום כאן. בחיפה רוצים להאריך את מסלולי ההמראה ולשדרג את השדה? אז אין היתר ואין אישור. יקימו שדה תעופה בעמק יזרעאל, על אפם וחמתם של התושבים שמתנגדים. בנגב דווקא רוצים שדה תעופה. אז שם - לא יקימו. וכן הלאה. כמו שתכננו את הרכבת הקלה בתל אביב, 30 שנה על הנייר עם נאומים וברבורים ו"יריית אבן הפינה" ואין־ספור קשקושי סרק, עד שמישהו הואיל להבין שזה לא יקרה אם לא נתחיל לחפור ממש, והתחלנו לחפור ממש לא ברגע האחרון, אלא הרבה־הרבה אחרי הרגע האחרון, כשזה כבר כמעט לא רלוונטי.

3.
עד כאן, עדאלה

השבוע נחת בתיבת המייל שלי מכתב מדורית רביניאן. כן, הסופרת. אז אנצל את הבמה הזאת כדי לכתוב לה בחזרה. דורית היקרה, אני אחד מקוראייך הנלהבים. עוד מ"סמטת השקדיות בעומריג'אן". שלא לדבר על "גדר חיה", שאפילו קיבל פרומו חינם באדיבות הימין המתלהם. במכתב ששיגרת אלי השבוע ביקשת שאתרום ל"קרן החדשה לישראל". הכרזת שתרומתי היום לקרן "שווה פי שניים", בזכות שתי משפחות יהודיות אמידות שהחליטו להכפיל את כל התרומות שיגויסו מהישראלים בדרך הזאת. כתבת את הדברים האלה: "אני כותבת אליך כאזרחית וכחברת המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל. הדמוקרטיה הישראלית מצויה תחת מתקפה. בימים אלה, יותר מאי פעם, לחברה אזרחית פעילה ומעורבת ישנה חשיבות עליונה. עלינו, אזרחי הארץ ואוהביה מעבר לים, מוטלת האחריות על שמירת דמותה של ישראל כבית ליברלי ודמוקרטי עבור כל מי שחי פה...".

דורית, לצערי איאלץ להשיב את פנייתך ריקם. אין בכוונתי לתרום לקרן החדשה. זאת, אף שאני מכיר מקרוב חלק ניכר מפעילותה המבורכת בישראל. ואף על פי שאני מגדיר את עצמי כישראלי ליברל ודמוקרט בכל רמ"ח איבריי וכמי שמאמין בכל לבו בדו־קיום, שוויון זכויות מלא, הגנה על מיעוטים וחתירה מתמדת לשלום. למרות כל האמור כאן, לא אתרום לקרן החדשה מכיוון שגם אחרי שנים ארוכות של ביקורת, בדיקה עצמית, הלקאה פנימית והפקת לקחים, אתם ממשיכים לתמוך בארגונים כמו עדאלה. אם לא שמתם לב, הריני לעדכנכם כי עדאלה מיהרו להודיע השבוע שהם מוכנים להעמיד את עצמם ואת כל החומר שברשותם לטובת בית הדין הפלילי והעמדתם לדין של ישראלים בגין פשעי מלחמה. מכיוון שלא הודעתם מיד שאתם מנתקים כל קשר עם עדאלה לאלתר, ניאלץ להיפרד כאן כידידים.

עדאלה, כמשל. כך נפל השמאל ונעלם. כך התפוגג מחנה השלום ונפוץ לכל עבר. כך, ולא אחרת. זה קורע לב, כי רוב רובה של פעילות הקרן החדשה מבורכת באמת. זה מעציב, כי גם רובם המכריע של ערביי ישראל כבר לא נמצאים במקום ההזוי הזה, שמאשים את ישראל בכל עוולות המזרח התיכון תוך אינוס המפה והמצאת המציאות מחדש. מה שמקלקל אלה השוליים, הרפלקס המותנה ההזוי, השנאה העצמית הביזארית שגורמת לקרן החדשה להמשיך לתמוך באותם ארגונים (מעטים למדי) שפועלים נגד עצם קיומה של המדינה שבה הם משגשגים. אז חשוב שתביני, דורית, שהדרך הזאת לא תוביל לשום מקום טוב, בטח לא לשלום. להפך. הדרך הזו תפרק (כבר פירקה) את מחנה השלום.

דורית רביניאן. צילום: משה שי, פלאש 90דורית רביניאן. צילום: משה שי, פלאש 90

וכדאי להזכיר כאן עובדה פשוטה: הדבר היחיד שיכול היה להציל את ילדי עזה כהרף עין הוא הפסקת הפעילות הטרוריסטית של חמאס וגרורותיו. ישראל יצאה מעזה עד האינץ' האחרון. במקום לשקם את עזה ולהקים בה את סינגפור לחופי הים התיכון, במימון בינלאומי, החליטו תושביה להמליך את חמאס, ג'יהאד ושלל ארגוני טרור נוספים, והם מקדישים את כל זמנם, מרצם ויכולתם לשיפור הרקטות שאותן הם יורים ללא הבחנה על נשים וילדים. במציאות הזאת, אין בעולם, מאז בריאת האדם, צבא שהיה נוהג באיפוק רב יותר מצה"ל. אגב, גם הם יודעים את זה. מספיק להעיף עין מסביב ולראות מה מתרחש בשכונה שלנו בצבאות אחרים. אפשר להילחם נגד הכיבוש, אפשר לתמוך בפתרון שתי המדינות, אפשר להפגין בעד חלוקת ירושלים, אפשר להאמין בשלום. אי אפשר להפוך את צה"ל ומפקדיו לפושעי מלחמה במציאות שבה ארגוני טרור מסתתרים מאחורי אוכלוסייה אזרחית כתורת הפעלה והופכים את חיי ילדינו לגיהינום. אפשר גם להסיר את הסגר מעל עזה בתוך חמש דקות. כל מה שצריך הוא שחמאס יפסיק את הטרור, יכיר בזכותה של ישראל להתקיים ובהסכמים שהושגו עמה. זה הכל. אבל הם לא מוכנים. הם מחויבים, על פי דת, להשמדתנו. זה לא ספין של הימין, דורית. זו המציאות.

פושעי המלחמה בשכונה שלנו לא נמצאים כאן, אלא שם. לנו יש את הצרות שלנו. הולך ונהיה קשה יותר ויותר להגן על מערכת המשפט שלנו. הולך ונהיה מפרך לבצע את הבדיקות והחקירות ששומרות עלינו, על צלמנו וערכינו. הענשתו של חייל שירה למוות בפצוע פלסטיני כמעט קרעה אותנו מבפנים. שר ביטחון הלך הביתה, רמטכ"ל הושפל בכיכר העיר. ועדיין, המערכת יכולה לאתגרים, חיה, קיימת ובועטת. עליה אנחנו צריכים להילחם, לא על עדאלה.

4.
סלע קיומם

ואם כבר אנחנו בנושא הזה: היה מגוחך להפליא לשמוע השבוע את תועמלני הימין למיניהם מזדעקים אל מול ההתפתחות המדאיגה בבית הדין הפלילי בהאג, תוך שהם מתהדרים בעובדה שיש בישראל מערכת משפט עצמאית וחזקה, יש בצה"ל איזונים ובלמים, יש פרקליטות צבאית, יש ייעוץ משפטי, יש תהליך מסודר של בדיקה פנימית, ביקורת, ואם צריך גם העמדה לדין ואפילו ענישה. אם זה לא היה כל כך עצוב, גם אני הייתי צוחק.

במציאות, הימין עושה הכל כדי להשמיד את מערכות החיסון המשפטיות שמגינות על גופה של המדינה שנות דור. רק השבוע הונחו לפנינו שלל דוגמאות שהיו יכולות להיות קורעות מצחוק, אלמלא היו מדאיגות עד אימה. על הלינץ' שעברו כל מי שהובילו את העמדתו לדין של אלאור אזריה כבר דיברנו. את ההתלהמות נגד הפצ"ר בכל פעם שנפתחת חקירה לחשד של עבירה מצידו של לוחם או קצין ישראלי אתם מכירים. אז אולי הגיע הזמן שנפנים שעד היום, עצם העובדה הזאת, שהעולם יודע, מכיר ומעריך את מערכות המשפט הישראליות העצמאיות, היא ששמרה אותנו ממנגנוני המשפט הבינלאומיים. חבל שבמקום להודות למערכות החיסוניות האלה, אנחנו עושים הכל כדי להרוס אותן.

עיתונאי בשם עקיבא ביגמן, אחד הדוברים היותר מתלהמים של הימין האנטי־ליברלי, פרסם השבוע את הציוץ הבא: "בצלם פועל לקעקע את מעמדה של מערכת המשפט הישראלית בעולם, בניסיון לשחוק את ההגנות שלה על פי עקרון המשלימות באמנת רומא. מדינות אירופה מממנות את הפרויקט הזה בידיעה, והוא מופיע במפורש בהסכמי המימון עם בצלם וארגונים אחרים...", וכן הלאה. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שהציוץ הזה אמיתי. ביגמן מתגייס כאן להגנתה של מערכת המשפט הישראלית ואפילו מביא ציטוטים מפיהם של אותם ארגונים משוקצים, שבהם נטען כי בג"ץ הוא זה שמספק את הלגיטימציה להתיישבות היהודית ביו"ש במהלך השנים.

ביגמן? ביגמן שלנו? ההוא שיחד עם המוני חבריו הפכו את בג"ץ בשנים האחרונות למטרת דמות ורוקנו עליה מחסניות לרוב? אלה ששקלו להזעיק D9 כדי לשים סוף לשרלטנות המשפטית? אז כן. הביגמן הזה בדיוק. אם תהגגו במשנתו ותגגלו את יצירתו, תגלו שהוא אפילו האשים את בג"ץ בפיגוע רצחני בעבר (משהו שקשור במניעת הריסת בתי פלסטינים). והנה, לפתע פתאום, הארה. בג"ץ הפך מאיום קיומי לסלע קיומנו. בלעדיו, אנא אנו באים. הנה, האירופים המשוקצים וארגוני זכויות האדם המשומדים מנסים לקעקע אותו. גוועלד.

זה קורה לאורכה ורוחבה של החזית. צבא צווחני הימין וה"דיפ סטייט" מאיים כבר שבועיים על בג"ץ, לקראת הדיון הצפוי בשבוע הבא על כשירותו של נאשם בפלילים להרכיב ממשלה. באותה נשימה ממש יוצא אותו צבא ומשבח, מפרכס ומהלל את בג"ץ על ההחלטה של השופט יוסף אלרון לקבל חלקית את ערעורם של יועצי נתניהו (יונתן אוריך ועופר גולן) על ההרשאה שקיבלה המשטרה לעיין במכשירי הטלפון הניידים שלהם. לפתע "יש שופטים בירושלים", ופתאום כולם משליכים את עצמם לעפר רגליו של בית המשפט העליון, המגן האחרון של זכויות הפרט, צור ישראל וגואלו.

אפשר להמשיך: קחו את הצרחות הרמות המלוות את הבקשה של המשטרה לבדוק את הניידים של יועצי נתניהו ואת החלטת הפרקליטות לפתוח את הנייד של אפי נוה, ותשוו אותם לצרחות מקבילות, אבל הפוכות, הדורשות לפתוח מיד את קלטות גבי אשכנזי ואביחי מנדלבליט מפרשת הרפז. במקרה הראשון, של אנשי נתניהו ונוה, הימין צורח שאסור לפתוח ואסור לבדוק ואסור לדעת וזכויות הפרט קדושות והמשטרה דורסנית והפרקליטות מושחתת והדיפ סטייט. כשמדלגים רגע לשיחותיו של הרמטכ"ל אשכנזי בתפקיד, שנגנזו בהוראת בית המשפט לאחר סוף החקירה, הם מתהפכים ב־180 מעלות בתוך חלקיק שנייה, אבל לא מאבדים ווליום: לפתוח מיד! כאן ועכשיו! זכות הציבור לדעת. כולם מושחתים. למה התקשורת לא עושה כלום? (האמת היא שהיא עושה. את המאבק מנהלים דרוקר וברוך קרא מ"המקור". כן, השמאלנים האלה).

בכל זאת, יש הבדל: קלטות הרמטכ"ל אשכנזי נבדקו ונסרקו בשתי חקירות משטרה (מיותרות). החוקרים עברו על הכל. עשרות אלף שעות שיחה. לא נמצא כל חשד לפלילים. זה עבר את כל הדרגים והמפכ"לים וראשי אח"ק והפרקליטים והיועמ"שים לדורותיהם. בשני המקרים האחרים (יועצי נתניהו ואפי נוה) יש חשד כבד לפלילים. בשני המקרים האלה מדובר בעבירות שאין חמורות מהן. הטרדת עד מדינה והשחתת מערכת המשפט. במקרה הראשון, נבדקת האפשרות שמישהו ממשפחת נתניהו הוא שנתן את האישור לשגר את ניידת הברסלבים לביתו של מומו פילבר. במקרה השני, היה חשד שראש לשכת עורכי הדין הפך את קודש הקודשים של הוועדה למינוי שופטים לחדר השינה הפרטי שלו.

אין לי עמדה מגובשת מספיק בשני המקרים הללו כי אני לא מכיר את כל העובדות והפרטים שמונחים על שולחנם של מקבלי ההחלטות. אני כן חושב שצריך לתת למערכת לעבוד ולהפסיק לצרוח. בדיוק כמו בחקירות ראש הממשלה. מי שחושב שתפרו לביבי תיקים בחקירות 1000, 2000 ו־4000, שלא יתהדר בזה שאין נגדו אישומים בתיק 3000. ולהפך. על ההיבט הציבורי נדבר בנפרד.

5.
מתחת לכל ביקורת

מילה לסיום: אם אכן יסתיים בקרוב עידן נתניהו, ובני גנץ ירכיב ממשלה, תמתין לו משימה לא קלה: תקציב מחורר, מצב ביטחוני מעורער, שסע פנימי עמוק. הוא יצטרך להפשיל שרוולים, להקים לעצמו צוות יעיל ולהתחיל לעבוד. מבחינתי, דבר אחד צריך לעשות לפני הכל: להדיח מיד את הליצן שהשתלט על משרד מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן שמו. אני יודע, זה לא יהיה קל. צריך רוב של 90 חברי כנסת. וזה גם לא ממש חכם, הרי המשך כהונתו של האיש הזה בתפקידו פירושו שמקבלי ההחלטות יכולים להמשיך לנמנם בשקט. לפחות חזית אחת של ביקורת אינה קיימת כל עוד כהונתו של הליצן נמשכת.

אבל בסוף, צריך לזכור, יש כאן גם מדינה. מספיקה שיחה מזדמנת עם בכיר כזה או אחר במשרד המבקר כדי להבין את גודל הצרה. זה לא שאנגלמן הגיע עם מזג סנגוריאלי, או החליט למתן מעט את האקטיביזם של קודמיו. ממש לא. הוא הגיע עם גרזן, וגדע, באבחה אחת, את ביקורת המדינה. מספיק לעיין בפרסומים של השבועות האחרונים על מה שאירע לשני דוחות שכבר הוכנו בימי קודמו, האחד על משרד האוצר והגירעון בתקציב והשני על התערבות הרגולטורים ומשרד התקשורת בשוק התקשורת. "הוא יושב, קורא את החומר, וכל מה שקשור בדרך כזו או אחרת לנתניהו או לשלטון, הוא פשוט מוציא מהדוח", אמר לי גורם בכיר במשרד, "בהתחלה לא האמינו כאן שזה אפשרי, חשבנו שהוא חומד לצון. אחר כך הבנו שזה אמיתי".

מתניהו אנגלמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90מתניהו אנגלמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

עד כדי כך הגיעו הדברים, שצמרת אנשי הביקורת באגפים השונים מסרבת לחתום על הדוחות המעוקרים, המסורסים והמעוותים שמסכים המבקר לפרסם. זה לא שאני חושב שמבקר המדינה צריך לעבוד עם גיליוטינה. מיכה לינדנשטראוס, למשל, היה דוגמה למבקר אקטיביסט יתר על המידה, שהתמכר לכותרות וניסה לפעמים להקדים ביקורת להיגיון. הוא היה דוגמה קיצונית לצד אחד. אחריו הובא מישהו שאמור היה ללכת לכיוון ההפוך. השופט יוסי שפירא עבר שני אודישנים בבלפור ואמור היה להיות מבקר מפויס ורגוע, פרו־בלפורי ונטול ציפורניים. אבל קרה משהו מוזר. לקח לשפירא זמן, אבל הוא הבין שהתפקיד גדול ממנו והפך למבקר סביר בהחלט. שפירא היה בעצם איזון בין אקטיביזם מוגזם לאוזלת יד מוחלטת. הוא היה תקלה. אז החברים הפיקו לקחים והביאו את אנגלמן, שלא משאיר שום דבר לספק ופשוט מעקר מתוכן את ביקורת המדינה כולה.

מכיוון שהמדינה עדיין זקוקה לביקורת, אולי יותר מאי פעם, המשך כהונתו של מתניהו אנגלמן הוא יריקה בפרצופה של הדמוקרטיה הישראלית, של איזוניה, בלמיה ומערכותיה. הדבר הראשון שממשלת גנץ צריכה לעשות הוא להעביר אותו מתפקידו. ככה פשוט.