כמעט בכל מערכת בחירות בשנים האחרונות התמודדה מפלגת מרכז כלשהי, שבאה כקונטרה לימין ולשמאל המובהקים. פעמים רבות, המפלגות הללו, שצומחות בתוך ייאוש ציבורי, עולות כמטאור ומרקיעות שחקים ומנדטים. רק שאחרי מערכת בחירות אחת, שתיים או שלוש, הן הרבה פעמים מאבדות מכוחן או אפילו נעלמות. הדוגמה הכי בולטת של השנים האחרונות היא כמובן קדימה, שהייתה מפלגת שלטון, וכיום כבר אינה עמנו. השאלה היא האם זה עלול להיות גם גורלה של כחול לבן, אם לאחר הרכבת הממשלה תמצא את עצמה באופוזיציה?
בלי מכנה משותף
רגע לפני המהפך של 1977, ידעה המדינה מערכת בחירות סוערת עם מקרי שחיתות משמאל והתפכחות מימין. על רקע זה נולדה מפלגת ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי). היא נחשבה למגנט למצביעי שמאל והעניקה מענה למיואשי מפא"י שקצו בשחיתות שיוחסה בזמנו למפלגה האדומה.
באותן שנים נחשפו פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין וחקירות שר השיכון אברהם עופר, כאשר המדינה עוד לא ממש הצליחה להתאושש ממחדלי מלחמת יום הכיפורים וחלק ממצביעי השמאל היו צמאים לשינוי. ואז הגיע הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, שנתפס בקרב הציבור כאדם ישר.
הוא חבר לשמואל תמיר מהימין ולגורמים נוספים מקצות הקשת הפוליטית. בבחירות 77' הם הצליחו להגיע ל־15 מנדטים, שנחתכו באבחה אחת מ־51 המנדטים של מפא"י. אחרי חילוקי דעות קשים בין חברי המפלגה באם להיכנס לממשלת בגין או לא, הוחלט על הצטרפות. אולם ד"ש התפצלה זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 1978: התנועה הדמוקרטית של ידין ואחרים בקואליציה והתנועה לשינוי ויוזמה, שאחד מחבריה היה שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין.
"אם ד"ש הייתה מתמידה בעקרונותיה ולא נכנסת לממשלה, היה לה סיכוי טוב להיות מפלגה שבלעדיה אין ממשלה", מסביר רובינשטיין. "אבל ידין, עד כמה שהיה איש מוכשר, ואיני רוצה לפגוע בו חלילה, לא היה מוכשר לעמדות פוליטיות. כך שצריך גם מנהיג בעל ניסיון פוליטי כפרמטר להצלחה".
מה דעתך על כחול לבן?
"אני לא הייתי מסיק מסקנה כללית. בבחירות האחרונות היו אירועים שלא נשלטו על ידי דעת קהל, כמו תוכנית טראמפ. ייתכן מאוד שאם הבחירות היו נערכות לפני חודשיים מספר הקולות שלהם היה גבוה משל הליכוד. זה משחק ואין פה כללים. בנג'מין ד'יזראלי, שהיה ראש ממשלת בריטניה במחצית השנייה של המאה ה־19, אמר פעם שקריירה פוליטית זה כמו טיפוס על מוט מגורז. אז זה הסיפור".
מי שעוד זוכר את מפלגת ד"ש הוא ד"ר נחמן שי, חבר כנסת לשעבר מטעם קדימה ומפלגת העבודה שמרצה כיום כפרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה. שי הצביע לד"ש בבחירות 1977 כהצבעת מחאה נגד מפא"י והוא מוצא בה רמזים למה שראינו בהמשך: "ד"ש הייתה מודל מוקדם של כחול לבן באיזשהו מובן. חיבור של אנשים מימין, משמאל ומהמרכז ללא מכנה משותף. הם אמרו 'רק לא מפא"י'. אז הם הצליחו לשבור את מפא"י ההיסטורית, אבל לא היה להם שום דבר אחר שחיבר אותם, לכן הם התפרקו מהר מאוד".
מי שירשה את הלך הרוח שהותירה ד"ש הייתה שינוי, מפלגת מרכז־שמאל חילונית וליברלית. בגלגולה הראשון, כשבראשה עמד אמנון רובינשטיין, הייתה מפלגה קטנה ובהמשך נכנסה לבלוק עם מפ"ם ורץ ויחד הקימו את מרצ. בגלגול מתקדם יותר שלה זכתה שינוי ב־2003 ב־15 מנדטים. שלוש שנים לאחר מכן, בבחירות לכנסת ה־17 ב־2006 המפלגה כבר לא עברה את אחוז החסימה. "היה אפשר להצליח בשינוי", אומר ח"כ לשעבר יוסף פריצקי, שכיהן גם כשר התשתיות הלאומיות מטעם שינוי.
נכשלתם כי קשה להיות באופוזיציה או כי לא הצלחתם בקואליציה?
"ההפך. מאוד קל ליישם מדיניות מהאופוזיציה. הרבה יותר קשה להיות בקואליציה. כשאני רואה מפלגות שמצליחות בקואליציה, כמו מפלגות הגוש הדתי, אני רואה דבר אחד: הן לא מוכנות להתפשר ודוחפות קדימה. לצערי, כשאני הייתי בשינוי, ליו"ר לא היה חוט שדרה אידיאולוגי, וגם לא למספר שתיים. הציבור נורא ציפה לתחבורה ציבורית בשבת ולנישואים אזרחיים, והחזקנו בתיקי מפתח – הפנים והמשפטים. והם לא עשו כלום, בואי נאמר את האמת".
שואלים בדרך כלל מה סוד ההצלחה, אבל ההיסטוריה מלמדת שמפלגות מרכז לרוב נעלמות אחרי כמה קדנציות, אז מהו סוד הכישלון?
"צריך להבין שיש חיכוך תמידי בקואליציה, להביט על הכיסא ולומר: יכול להיות שמחר אני כבר לא שם אם לא נותנים לי את מה שאני מבקש. יש מפלגות שיודעות לעשות את זה ויושבות הרבה זמן בקואליציה, ומפלגות שאין להן אידיאולוגיה, כמו למשל כחול לבן. כי מול הליכוד שהציג אידיאולוגיה, שאיתה אני אומנם לא מסכים, הם לא אמרו בעד מה הם: למשל, האם אנחנו רוצים לעשות הסדר עם הפלסטינים, לא לעשות הסדר, אנחנו בעד שוויון, נגד שוויון? זו חבירה נחמדה של אנשים ורמטכ”לים שבסופו של יום לא הציגו באמת אלטרנטיבה או אידיאולוגיה. ביום שאחרי אין ספק בדבר אחד: חלק ניכר מהציבור בימין וגם בשמאל בחרו אידיאולוגיה. זה עדיין מוצר נמכר על המדף”.
תקדים קדימה
מפלגת מרכז נוספת שהצליחה לעשות היסטוריה היא כאמור קדימה, שהפכה למפלגת שלטון כשניצחה בבחירות בראשות אהוד אולמרט. “קדימה היא לא דוגמה לשום דבר”, אומר ח"כ לשעבר רוני בר־און, שכיהן מטעם קדימה כשר התשתיות הלאומיות ושר המדע והטכנולוגיה.
במה שונה קדימה?
“האנשים וגם הרעיון לא הגיעו משום מקום. מדובר באנשים שעברו דרך פוליטית ארוכה – שרון, פרס, אולמרט, לבני ואחרים. ואלה שני דברים שהם מאוד חשובים, הרעיון והפרסונל. להזכירך, קדימה קמה עם פליטי הליכוד. אנחנו החלטנו להתפרק ממפלגה שהיו לה 39 מנדטים, בראשה עמד אריק שרון שבזמן הקמת קדימה (ב־2005; ט”ל) כיהן כראש ממשלה, אני לא זוכר שיש לזה תקדים. עם כל הכבוד לפרסונות של היום, היו שם אנשים עם רקורד מוכח”.
אז הייתה לקדימה אידיאולוגיה: התנתקות. איך זה נגמר כולנו יודעים.
“הקמנו את קדימה בנובמבר ועד שאריק קרס לנו בינואר היינו בסקרים עם משהו כמו 40 וכמה מנדטים. זה היה ברור שאנחנו לוקחים ומסדרים את המדינה הזו לצמיתות, לא רק באספקט של שלום, ביטחון ומדיניות, אלא גם דת, מדינה וכלכלה. לא היינו צריכים את כל הקולות הקטנים מסביב. ואז קרה הגרוע מכל ואריק קרס, ובסוף הבאנו 28 מנדטים. את הליכוד השארנו עם 26 מנדטים. הליכוד היא מפלגה שורשית, זה לא משהו שאתה יכול לזרוק לקרשים, אנשים עזבו את הליכוד למען רעיון”.
הקריסה של שרון, ובהמשך הרשעת אולמרט - זה מה שהביא לסופה של קדימה?
“רצינו להביא בסיס למפלגת מרכז־ימין שיכולה לדבר כמעט לכולם, בעיקר למצביעי הליכוד שממנה פרשנו. אז הבאנו גם קול רוסי, גם חובשי כיפות, וכנראה שזה מה שיצא בסוף, סוג של דיכוטומיה, וזה היה לנו לרועץ. זה המחיר שמשלמות המפלגות שרוצות לגרוף קולות מכולם. ברגע שמגיע משבר או תקלה, אנשים יכולים להתבצר בעמדותיהם, כמו למשל יועז הנדל וצביקה האוזר, שרחוקים מהקו של יעל גרמן”.
וזה תלוי גם בראש.
"המנהיגות של אריק שרון - יכולת לתלות עליו כל דבר, ואחרי שתלית עליו את כל העולם ואשתו יכולת לתלות עליו עוד. אין מנהיגים כאלה. הוא אחד בדורו. היום המנהיגים לא באים עם המטענים שאנחנו באנו איתם. אנשים של היום לא סוחבים קיטבג ענק של אידיאולוגיה, של עשייה ציבורית, לא יכולים להתמודד עם מציאות חדשה. לנו הייתה מציאות חדשה. איזו מציאות חדשה יש פה חוץ מהכאוס הפוליטי?".
אז אתה לא אופטימי לגבי כחול לבן.
“קשה להיות אופטימי כשיש מפלגה עם ארבעה ראשים. בעל בית יש אחד. אני לא יכול לומר שחיבור בין בוגי יעלון לעפר שלח הוא לא הגיוני כי גם אני ישבתי עם חיים רמון, שמעון פרס ודליה איציק, אבל איפה הרעיון? ‘רק לא ביבי’ זה לא רעיון. מה יקרה מחר בבוקר עם תוכנית המאה?”.
גם ח”כ ויו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק, חברת קדימה, לא מאמינה במפלגה מרובת ראשים. “כחול לבן סובלת מתסמונת של ארבעה ראשים ובדרך כלל ‘יצורים’ כאלה הם בעייתיים", היא אומרת. "תוסיפי את המיומנות של נתניהו והניסיון שלו, ולהלן התוצאה”.
מפלגות מרכז נמוגות מהר כי אין אידיאולוגיה או כי קשה באופוזיציה?
"זה לא קשור לאופוזיציה. נתחיל מזה שברור שצריכה להיות אופוזיציה, אבל זה קשה ומתסכל, כי בסוף אתה נואם נאומים חוצבי להבות מול מליאה ריקה, ושלא יגידו לך אחרת. כשאת בקואליציה את נכנסת למשרד, את מזיזה דברים, וזה שונה לגמרי. אני חושבת שזה נורא תלוי באישיות המנהיג. תארי לך ששרון היה ממשיך, את חושבת שקדימה הייתה נמוגה? לא. אז זה תלוי במי עומד בראש המפלגה, זה לא יעזור. מה שקורה כאן זה די בחירות אישיות, למרות שאנשים לא אוהבים לשמוע את זה. הליכוד לא ניצח כמו שביבי ניצח, כי הבחירות הן בעיקר על הכתפיים שלו. אני מעזה לומר לך שגם אם אולמרט היה נשאר אולי קדימה לא הייתה נעלמת".
"לקדימה היו שני עוגנים חשובים שאי אפשר להתעלם מהם – שרון ופרס", מוסיף ח"כ לשעבר שי, "אלה פוליטיקאים מנוסים שלא במקרה התחברו ביחד. הם הבינו שצריך לעשות מהפכה, אבל היה להם רעיון מרכזי. אחר כך המפלגה התפרקה בגלל סכסוכים פנימיים, אבל בשורה התחתונה, הרצון להחליף את השלטון הוא לא מספיק. הוא מנוע טוב אבל לא מספיק, כי צריך משהו מעבר. לליכוד יש את זה, ולשמאל זה נגמר. אולי זה עדיין קיים בשמאל אבל הציבור כבר לא שם, ובלי בוחרים כידוע למפלגה אין חיים. כשמתחברים סביב רעיון זה משהו אחר. כחול לבן התחברו סביב אנשים, טובים אומנם, אבל בכל זאת רק אנשים".