“אתן לך סיפור פיקנטי כדוגמה”, אמר איש הליכוד לשעבר דן מרידור, שבין היתר שימש שר המשפטים וסגן ראש הממשלה. “בבחירות 2013 הלכתי לחוג בית במסגרת הפריימריז ואמרתי את מה שאני חושב, שאין מנוס ממדינה פלסטינית. בעל הבית, המארח, אמר לעוזר שלי ‘תגיד לדן שלא אתמוך בו, כי הוא מדבר על שתי מדינות’. העוזר הסביר שגם ביבי מדבר על אותו נושא ואז המארח ענה ‘כן, אבל דן מתכוון לזה’. זו הציניות שאני מדבר עליה. ציניות, ולא רק של נתניהו. מנהיגים אומרים דברים ולא באמת מתכוונים אליהם”.
אם מרידור מייצג את הפוליטיקאי ההגון בצדה הימני של המפה, חיים (ג’ומס) אורון, לשעבר יו”ר מרצ, הוא נציג השמאל שהקפיד במשך שנים לשמור על כללי המשחק. “אנשים טובים מתרחקים היום מהפוליטיקה”, אורון משוכנע. “אדם שעשה קריירה באקדמיה, בחקלאות, במנהל הציבורי, יכול להגיד בשביל מה אני צריך את זה? הרי מחר יחדרו לי לטלפון. אני לא אוכל לשבת ביום שישי בערב ולהגיד לחברים ‘מירי רגב היא בהמה’, כי ביום ראשון אגלה את זה בעיתון.
אני לא אגיד לעיתונאי שרגב בהמה, אבל עם חברים? מתי התנהל כאן ויכוח אמיתי על הדברים שבאמת נמצאים במחלוקת? לא מי מפחד להפציץ באיראן, אלא האם צריך להפציץ שם, או האם להישאר בשטחים? או שאלות לגבי מערכת הבריאות ולא סיסמאות של ערב בחירות? אם מעמד הפוליטיקה הישראלית והפוליטיקאי הישראלי לא ישודרגו אנחנו נהיה במסלול מאוד קשה. הרי מה שקורה כעת לא מקרי. יש כוחות שיש להם אינטרס להפוך את כל הפוליטיקאים לגנבים, חשודים, שאין שום קשר בין מה שאתה אומר ומה שאתה מאמין בו, כי אתה לא מאמין בשום דבר חוץ מבעצמך. זו הדרך שבה הדמוקרטיה אוכלת את עצמה”.
“אני אולי נשמע נאיבי, אבל אי אפשר להמשיך לנצח ככה, כי בסוף אתה שורף את הקרקע שמתחת לרגליך”, אומר זאב ינאי, יועץ תקשורת, המשמש ראש המסלול לדוברות פוליטית במרכז. “תיבחר עוד הפעם, אבל איזו מדינה תישאר? זה מה שאני מעביר לסטודנטים, מבקש מהם לחדד מסרים ולא להקצין אותם. הרי נוצר חוסר אמון כשאתה יודע שהוצאת מסר קיצוני שבסוף לא יבוצע. לא ישללו אזרחות מערבים שלא נשבעו אמונים למדינה וכנראה לא יפנו את חאן אל־אחמר. זה דורש עבודה הרבה יותר קשה למצוא את הדרך הנכונה להגיד דברים במקום לייצר עוד כותרת פרובוקטיבית, צהובה ורעה”.
התרעות פיקוד העורף