המליצו לנו לנסות את המבורגר הוואגיו ברשת אגאדיר, אלא שבתפריט במסעדה נעדר מקומו. "היכן מסתתרת הקציצה?", שאלנו את המלצרית, והיא גילתה לנו באוזן שמדובר במנת ספיישל שאינה מוצעת לכולם כל הזמן. "המבורגר הוואגיו יספק חוויה אמיתית לחובבי הבשר, חוויה שטרם חוו כמותה", הבטיחו לנו. "לא צריך להיות קרניבור של ממש כדי להעריך את טעמו העשיר של הוואגיו ואת מרקמו הרך, הנימוח והעסיסי". הוואגיו, למי שאינו יודע, הוא בקר שגדל ביפן בתנאים מיוחדים ונחשב למשובח ביותר.



בפועל מדובר בקציצה שמכוסה בעגבנייה, בבצל ובמלפפון חמוץ, ומעליהם בדרך כלל מותז גם קטשופ ומיונז, וכשכל הכבודה הזו נמחצת תחת לחמנייה עבה, הכיצד יעריכו הקרניבורים (ואלה שאינם) את טעם הקציצה עצמה? שני בוגרים ניסו לחוש בהבדלים בינה לבין המנה הרגילה - לשווא. טעים? טעים. כל מחמאה מעבר לזה, בקונסטלציה של הגשת ההמבורגר כפי שהוא, היא קצת הגזמה (74 שקלים, לא כולל תוספת).



הוואגיו של אגאדיר: טעים, אלב לא יותר מזה. צילום: תמוז רחמןהוואגיו של אגאדיר: טעים, אלב לא יותר מזה. צילום: תמוז רחמן



דווקא ב"בורגרים", הממותגת פחות מ"אגאדיר", "מוזס" ו-BBB, הופתענו. ברשת, שבה מספר בלתי מבוטל של סניפים כשרים, מנסים לרענן את קהל הלקוחות ולפנות לצעירים ולמשפחות צעירות. התוצאה, לפחות לפי הביקור שערכנו בסניף האוניברסיטה בתל אביב, מרשימה: הן מבחינת רמת האירוח והשירות, הן מבחינת האוכל והן מבחינת החוויה הכללית.



שלישיית המבורגרים, בשלושה טעמים שונים לבחירת הלקוח (בקר, טלה, מרגז, אסאדו ועוד), נמכרת במחיר של 45 שקלים בלבד. השלישייה שלנו היתה עשויה במדויק, עסיסית, כיפית ולא משעממת בפה. זכינו לשירות חייכני ונדיב, האווירה צעירה מדי בשבילנו (כל מסכי הטלוויזיה השמיעו MTV, ואנחנו לא ידענו שהערוץ הזה עדיין קיים), וסיכום החוויה בהחלט אמור להדאיג את שלוש הגדולות.



רשתות "אגאדיר", Burgerim, ברחבי הארץ


כאן אוכלים בכיף


ההקפות החוזרות סביב הרחובות הסמוכים למסעדה, כדי למצוא מקום חניה במרחק סביר, עולים בתוהו. החניון הקרוב מסתמן כרחוק, בטח בשעת שמש לוהטת כזו של צהרי שבת בתל אביב, ולאחר דקות ארוכות של שיטוטים אנחנו מחליטים להוריד את בני המשפחה ליד המסעדה, בעוד הנהג התורן ימשיך לבדו בסיבובים. אך גם לאחר כרבע שעה לא נמצאת חניה והייאוש מתחיל מאותת. הישועה מגיעה מכיוון לא צפוי: המלצר העירני והתזזיתי, שלא יכול להגיש צלחת מבלי לספר איזו בדיחה של דידי מנוסי, מבחין במצוקתנו ויוזם רעיון: "תחסמו את רכבו של אחד השפים". ראש גדול. מלצר למופת. העלאה עכשיו.



"השדרה פאן פוד" של השפים ניצן רז ואלדד ששון, שקמה על חורבותיה של "השדרה 34" (והיתה דווקא לא רעה כלל), ממוקמת בצומת מרכזי על בן גוריון והיא לגמרי פאן. מסעדת שף לא מעונבת. כשברקע נשמעים יו־2 ברצף, עם משקה קר לפנים ונוף אורבני של שדרות מוצלות ממול, מה כבר יכול להיות רע?



עומס החום הכבד. אומנם, כדברי השיר הידוע, העונה מתחילה באמצע ספטמבר, זה לא עוזר שחלונות המסעדה פתוחים לרווחה. בנסיבות כאלה היינו מעדיפים חלונות סגורים ומזגן, אבל נראה שהעלויות יקרות מדי. את המחיר אנחנו, הצרכנים, משלמים – אלא שהפעם לטובה: אולי אין מזגן, אבל גם מחירי המנות נמוכים בעשרות אחוזים ממנות במסעדות דומות אחרות, כך שהכל מתאזן.

קרפצ'יו סלק: מרענן בזכות השקדים והברינזה. צילום: יח"צקרפצ'יו סלק: מרענן בזכות השקדים והברינזה. צילום: יח"צ



שלוש מנות פתיחה עולות כאן 42 שקלים. ביחד. נעים להיווכח שאפקט קופיקס מגיע גם לכאן. שתיים מתוך שלוש המנות היו לא פחות ממצוינות: חציל על האש משולב עם - שימו לב - טחינה, יוגורט וסילאן. התוצאה היא תערובת עשירה בעלת טעמים דומיננטיים וטעימה מאוד; וקרפצ'יו סלק שהיה מרענן אף הוא בזכות השקדים וגבינת הברינזה. רק סלט הקינואה היה קצת בנאלי עם החמוציות המסוכרות הכה מאוסות.



רגע לפני שהגיעו מנות ההמבוגרים, הגיעו מנות הילדים, אטרקטיביות אף הן - לפחות בעבורם. השניצלונים (39 שקלים) הגיעו בשרניים, ארבעה נתחים עבים, (הילדים אפילו לא הרגישו שגנבנו מהם ביס) ואילו הפיצה (29 שקלים) ענקית, והגם שהיא פשוטה, היא הייתה טעימה מאוד בעבור הקטנים. הם נתנו לה ציון 10 וזה מה שחשוב.



גם מנות הבוגרים לא אכזבו. הפרגית (59 שקלים) הגיעה בכמות נדיבה - שני נתחים - עסיסית ומתובלת במרינדת תבלינים עשירה ודומיננטית, והפירה שנלווה אליה מושלם. תוספת מושלמת נוספת היא הספגטי ברוטב קארי צהוב, שצורף למנת הדג היומית (69 שקל). אנחנו קיבלנו בורי שהגיע בנתחים צרובים, לצערנו צרובים מדי, כך שבקושי הצלחנו לדלות ממנו בשר. התנחמנו בבדיחה אחרונה נוספת של המלצר והבטחנו זה לזה ברגע של חולשה, שנגיע שוב, אבל בסתיו. 




"השדרה פאן פוד", בן גוריון 34, תל אביב, 03-5272116: 3.5/4