יש לנו את כל הנתונים להיות סטייליסטים. אנחנו יודעים לזהות יופי, נהנים לנתח את מצעד השטיח האדום בכל טקס שולי שהוא, והדרקונים שאנחנו מחלקים זהים, פחות או יותר, לאלו של דורין אטיאס. אבל בפועל, אנחנו לא יודעים להתלבש. כשזה מגיע לשלב התפעולי, הפרקטי, אנחנו לא יודעים לבחור לעצמנו את הגזרות הנכונות, שילוב הצבעים שלנו מטריד והתוצאה הסופית נעה בין סחיות לקרקס.
 
 גם לשף התורן, שעבד באותה שבת אומללה ב”פיצה פורטו” באיירפורט סיטי, יש את כל הנתונים להיות שף. הוא מבשל במקום, חומרי הגלם נראים טריים, אפילו הפרזנטציה יפהפייה ועוברת את המבחן המחמיר. אבל כשזה מגיע לשלב התפעולי - משהו מתפקשש. לצערנו, אף על פי שבאנו עם כוונות טובות, מנה אחר מנה היו אנמיות ברמה מביכה.
 
למשל, הרוטולו בטטה (36 שקל) - בטטה אפויה מגולגלת בדפי פסטה טריים עם חמאת טימין ויין לבן. תיאור מנצח למנה שכולה טעמים דומיננטיים. גם טורטליני חציל שרוף ברוטב עגבניות חריף (38 שקל) מבטיח נועזות וטעמים שנשארים. כה מצער לגלות ששתי המנות היו כה תפלות בטעמן, שלאחר שתי נגיסות החלטנו לא לבזבז את הקלוריות עליהן ופשוט לשבת ולחכות למנות העיקריות. הבטטה והחציל איבדו את טעמם בתהליכי הבישול, התבלינים נשכחו אי שם והמנות כמעט לא נאכלו. מפתיע היה גם לגלות שאת המלצרים השארת המנה כמעט שלמה כלל לא הטרידה. לא נשאלנו מדוע הן הוחזרו, ואף אחד לא ניסה לשכנע אותנו להזמין מנות חלופיות. 
 

עוד בעודנו אוכלים לא־אוכלים את הראשונות, הוגשו העיקריות. הצוות כאן מקסים, ילדים טובים ממודיעין, חמודים אמיתיים – אבל מקצועיות אין גם בקטגוריה זו. הראמפ סטייק (82 שקל) הגיע עסיסי למדי, עשוי בצורה טובה, ודווקא שימח אותנו. לצערו – יותר נכון, לצערנו - הוא הגיע עם סלט רוקט שעליו קמלים ועייפים ותפוחי אדמה קריספיים חיוורים.
 
אבל שיא האנמיות עוד לפנינו: בוקטיני אלה אמטריציאנה (62 שקל) - שם של מנה שרק הגייתה מעוררת את בלוטות הטעם - היא פסטה (שלא מכינים כאן, וחבל), ובה רוטב המורכב מבשר טלה, בצל סגול ורוטב עגבניות חריף. המנה נראית מיליון דולר, מתומחרת באופן סביר, ובכל זאת - אפס טעם. נזקקנו להמון פרמז’ן להרגיע במשהו את בלוטות הטעם המשתוקקות שלנו.
 
התנחמנו בפיצה שהילדים הזמינו (28 שקל), שהייתה פשוטה וטעימה, יצאה מהטאבון כשהיא מבעבעת קלות ומריחה נפלא, ואפילו הגיעה עם שתייה קלה וכדור גלידה (מאוחר יותר) במתנה. בפעם הבאה, נלך על פיצה ונגמור עניין. 
"פיצה פורטו", גולן 2, איירפורט סיטי, 03-8000888


פחות זה יותר
אנחנו לא צופים אדוקים בטלוויזיה, אבל העונה החדשה של “אקס פקטור” מצליחה, כמו הפרסומות של סלקום, לרגש אותנו. ילד בן 17 שאביו זנח אותו והוא רוצה להוכיח לו שהוא חזק בלעדיו? אישה שבעלה נפטר בהתקף לב? בחורה מהעדה האתיופית שחולמת לשיר כמו וויטני יוסטון ומזייפת בענק? פה לחלוחית, שם התרגשות – אפילו בר רפאלי מצליחה לגעת.


מנות מ"טיטו". צילום: שרית גופןמנות מ"טיטו". צילום: שרית גופן

 
בימים כאלה, בייחוד כשבחוץ שורקת רוח אימתנית, למי יש כוח לצאת החוצה? ועוד יותר: למי יש כוח לבשל? ב”טיטו”, המסעדה האיטלקית הכי שמחה בגבעתיים רבתי, משיקים מערך משלוחים שכולו מנות גדולות, למשפחות ולערימות של חברים, המיועדות לחלוקה במרכז השולחן לארוחת שרינג. חיבבנו את השהות שלנו במסעדה לפני שנה, ולכן לא היססנו כשהזמנו את המשלוח.
 
החדשות הטובות הן שהמנות טעימות, וכמובטח – גדולות. גדולות מספיק כדי להאכיל שתיים עד שלוש נפשות, ואפילו להשאיר קצת שאריות למחר בצהריים. פפרדלה ציידים מתובלת היטב, עשירה בבשר, פיקנטית ונדיבה, עם חמאה, פטרוזיליה ופרמז’ן. סלט הקיסר (68 שקל) מגיע בתוך דלי פופקורן ענקי, ובו לבבות חסה רומית טריים־טריים, ארוגולה, ביצה חצי קשה, קרוטונים עבים ונתחי עוף עסיסיים. הסלמון מוגש כנתח מכובד (במסעדה טוענים שמדובר בחצי קילו, לתחושתנו פחות), סביבו ירקות שורש אפויים בתנור עם יין לבן וחמאה. האמת – נהנינו. האוכל עשיר, מגוון, וכאמור – נדיב בהחלט. 
החדשות הפחות טובות הן התמחור: מחירה של מנת סלמון, 174 שקל, שמתאימה לשני אנשים, הוא גבוה על סף השערורייתי; מחירה של פסטת הבשר, 134 שקל – אינו הגיוני. הפחתה של 30% מהתמחור הנוכחי – ואתם מצליחים לשכנע את יתר בני הבית להזמין משלוח מ”טיטו” לפחות פעם בשבוע. 
“טיטו”, קניון גבעתיים, 03-6317080