האגדה מספרת שדודו גבע ז"ל נהג לשבת המון אצל "אידי" באשדוד, ובכל פעם שלא אהב את הסלט המוגש לו, ביקש שיכינו לו ספיישל במטבח: עגבניות חתוכות עם שום ופלפלים. האגדה מספרת שכך נהג בכל גיחה למסעדה. מרוב הרגל, לאחר תקופת מה קרא הצוות ליצירה בשם "סלט דודו" - מנה שקרויה כך בתפריט עד היום.
מתברר שלא דובים ולא ברווזים. הסלט אומנם קרוי על שם לקוח שהזמין את הסלט באופן תדיר, אבל שמו דודו סויסה. "דודו", מספר אידי ישראלביץ', "היה מגיע לפני 25 שנים למסעדה בכל צהריים ומבקש את סלט העגבניות עם הפלפלים והשום. מיד זה הפך לשם דבר בקרב עובדי המסעדה ולסלט מומלץ. הסלט נכנס באופן רשמי לתפריט כבר אז".
 

וכך נעלמה לה במצולות אגדה קולינרית חביבה שלא התרחשה מעולם.
 
"סלט דודו" (42 שקלים) הוא אכן טעים, אבל ספק אם צריך להיכנס לפנתיאון: בסופו של דבר, מדובר בסלט טעים, אבל זהו לא סלט העגבניות המורכב של רושפלד. מקבילו האשדודי בסיסי למדי, עם טוויסט חריפוּת שמוסיף לו רעננות, ואפשר גם לשדרג אותו מעט יותר. קרפצ'יו טונה אדומה (59 שקלים) טעים אף הוא כמנה ראשונה, אם כי, כמו יתר המנות הראשונות, יקר באופן משמעותי: האיקרה עולה כאן 33 שקלים, החומוס 29 שקלים והסביצ'ה 49 שקלים. מנה שהוזמנה לילדים (הגם שהיא מנה למבוגרים), רביולי פשוט ברוטב אלפרדו, עולה 75 שקלים. 
 
מבט חטוף במסעדה העמוסה מסביר את הצלחתה: כמעט כל הלקוחות הם פנסיונרים אמידים למדי, מתלבשים במותג Gant היוקרתי ונוסעים בכלי רכב נוצצים. בשבילם בילוי ב"אידי" עדיף על פני נסיעה בת 40 דקות לתל אביב (פלוס חיפוש חניה). המנות העיקריות צנועות יותר וסבירות יותר בתמחורן, והאמת היא שגם טעימות יותר. פילה דניס (110 שקלים) הגיע כמצופה - עסיסי, רך ועשוי באופן מוקפד. את התוספת, פירה אפונה, לא פוגשים במסעדות, ותבורך הנועזות. חבל רק שכמותה במנה כה דלה, שלא הצליחה להשביע אותנו בסיום הארוחה. ואם אנחנו יוצאים ממסעדה מבלי להרגיש ששבענו - סימן שהמנות קטנות מדי.
 
פילה הסלמון נחת אתמול ארצה היישר מנורווגיה - כך מספרת המלצרית, והוא אכן רך יותר ונעים יותר (110 שקלים), אם כי אלמלא היו מספרים לנו על כך מראש, לא בטוח שהיינו מרגישים את ההבדל. אידי מחזיק במסעדה שנים רבות, ועל הצלחתו יעידו קהל לקוחותיו הנאמן. טעים פה, נעים והשירות מצוין. שדרוג קליל בתפריט (וקצת יותר נדיבות במנות) היו גורמים לנו לנסוע 40 דקות מתל אביב לכאן. 
"אידי", הבושם 6, אשדוד, 08-8524313
חוויה חיובית
את פרס ישראל למסעדנות צריך להעניק השנה למסעדת "הצדף" בראשון לציון, בגין יעילותה ותקתקנותה. כאלה דברים יש רק בישראל: כמויות אדירות של אוכל נפרסות בכל שולחן, במתכונת ריפיל (ממלאים שוב ושוב צלחות מתרוקנות - עד שתיכנעו), ביעילות רובוטית מעוררת קנאה, ועדיין שומרים על תשומת לב לכל לקוח ולכל צלחת מתרוקנת.
 
כמו בשדה הקרב, מיד עם הישיבה לשולחנות מסתערים עליכם 14 סוגי מזטים, טריים אך קלישאתיים, ובהם טחינה, סלסה, סלט ביצים, איקרה ועגבניות טריות. הם סטנדרטיים וחסרי מעוף, סבירים בטעמם אך חסרי תיבול, עם לחם דגנים. אולי לא מדובר בשיא היצירתיות, אבל כמויות יש בשפע. איש לא יצא מכאן רעב. לו היו שואלים אותנו, היינו ממליצים לרענן חלק מהראשונות במנות נועזות קצת יותר, ואולי לגוון אף בסוגי הלחמים. פוקאצ'ה, למשל, הייתה מתקבלת בחיבה.


מסעדת "הצדף". צילום: יח"צמסעדת "הצדף". צילום: יח"צ

 
מחירי המזטים כלולים במחירי המנות העיקריות (למי שלא מזמין מנה עיקרית אפשר לאכול סלטים ב־50 שקלים). מדובר בדיל משתלם בכל קנה מידה, ורק הלב מחמיץ למראה כמות המזטים שלא נאכלים בסופו של דבר ונזרקים היישר לפח האשפה. כמה נזקקים אפשר היה להאכיל בכמויות האוכל האלה? אלוהים יודע (וסביר להניח שהם לא היו מתלוננים על מחסור בתיבול). 
 
שוק הטלה הוא מנה פוטוגנית ועסיסית, מתקתקה ובעלת ניחוח של קינמון. איתה מוגש אורז פרסי - מנה לא גדולה במיוחד, אבל אחרי כל המזטים נדמה שלא צריך יותר מכמה ביסים בשביל לסיים את המצווה (148 שקלים). גם פילה מוסר ים עם תערובת פירות ים ברוטב חמאה, שום ויין (125 שקלים) הוא מנה טובה. הדג העסיסי טבול ברוטב עשיר וסמיך, שמשדרג גם את המולים, הקלמרי והשרימפס. המנה יפהפייה ונדיבה בגודלה, הגם שהמולים שקיבלנו קטנים ולא בשרניים.
 
"הצדף" חוגגת 16 שנים, וכמעט תמיד מלאה בלקוחות – רובם חוזרים. עם הצלחה אי אפשר להתווכח, והאמת היא שאנחנו לא מתכוונים לעשות זאת. תמיד אפשר לשפר, אבל החוויה חיובית לגמרי. ממחר – דיאטה. 
"הצדף", שדרות משה דיין פינת יוסף ספיר 2, ראשון לציון, 03-9627111