תפסנו צבע

במסעדת "אדום" בירושלים אכלנו סלט אדום. זהו שמו של הסלט, ולרגע היה נדמה שמדובר באפליה על רקע צבע. וכי מה מאחד בין אבטיח לעגבניות שרי מלבד צבעם? ואיך בכלל הם נקשרים זה לזה בטעמים, מלבד אילוץ כפוי? ומה היה אומר על זה אייל שני, מאסטר עגבנייה?
 
אז הנה, מתברר שסלט אדום במסעדת "אדום" הוא יציאה קולינרית ראויה: לצד אבטיח ועגבניות שרי קלופות מצאנו גם פלפל קלוי אדום, צ'ילי ובצל אדום, שהתערבבו יחד עם גבינת פטה, בזיליקום וסומאק לחגיגה מוצלחת של טעמים ויצרו לונה פארק בפה - מלוח עם מתוק, חמוץ עם חריף, רך עם קשיח (54 שקל). נצלו את סוף העונה כדי ליהנות מהמנה הקיצית, בטרם ינחת עלינו ירק אדום חורפי.
 

ב"אדום" מגישים גם סלט ירוק. בכל מסעדה פשוטה מגישים סלט ירוק, אבל כאן הוא מוגש עם טוויסט מרענן: מלפפון לצד ענבים, במיה מטוגנת עם פסטו מרווה, ומעל בוראטה עסיסית (68 שקל). 
 
"אדום" הוותיקה שוכנת במתחם התחנה בירושלים. כתיירים אנחנו נהנים ממנו: מסתובבים בין הדוכנים, רוכשים קשת לשיער (שמתפרקת לאחר יומיים), ואפילו הילדים נהנים ממיני־לונה פארק. המקום תיירותי ופרנדלי, וכמוהו גם "אדום". באותה מידה, יכולה הייתה המסעדה לשכון במבנה לשימור הממוקם הרחק ממרכז העיר, ואז הייתה מקבלת, מן הסתם, תדמית בוטיקית יותר והמונית פחות. שלל התיירים המגיעים אליה הופכים אותה למצליחה שבמסעדות האזור, ואולי גם למוצלחת שבהן.
 
גם המנות העיקריות ב"אדום" לא הכזיבו, וחבל רק שתמחורן גבוה: פילה מוסר טעים ברוטב עסיסי ב־135 שקל, אוסובוקו טלה עם ירקות שורש ב־145 שקל, קערת פירות ים ב־128 שקל ושניצל עגל ב־88 שקל. לא טעמנו את כולן, כמובן, אבל מהמעט שבהן נהנינו – המנות מוקפדות, חומרי הגלם טריים והפרזנטציה יפהפייה. לא משנה מהו הצבע האהוב עליכם, אתם חייבים להגיע ל"אדום" בביקורכם הבא בעיר.

אוסבוקו עגל ב"אדום". צילום: יח"צאוסבוקו עגל ב"אדום". צילום: יח"צ
"אדום", מתחם התחנה, ירושלים, ‏02-6246242‏

בין קופנהגן וקופנגן
נצלו את חמש הדקות שבהן נמשך הסתיו הישראלי כדי לאכול בחוץ. מזג האוויר הנעים, בעיקר בערבים, ובייחוד בסמיכות לים, משדרג את החוויה הקולינרית עוד לפני שנותנים ביס. במקרה של "סטולרו", שהוקמה על חורבות "לנדוור", החוויה מתעצמת אף יותר. נוף המרינה ממול ובריכת גורדון הריקה מימין, תחת שמיים תכולים, לצד שמשיות רקומות בסגנון תאילנדי ולצלילי מוזיקה כיפית, הופכים את הארוחה לבילוי של ממש; תחושה של נופש בחו"ל בלי שיחייבו אתכם עבור מזוודה. הוסיפו קוקטייל או בירה ותרגישו כיצד קופנהגן וקופנגן נפגשות. 
 
האמת היא שגם האוכל ב"סטולרו" לא רע, ובכל אופן, הוא טוב בהרבה מהאוכל המוגש בדרך כלל ב - מונח מעליב לפניכם - "מסעדות חוף". לא כל המנות טובות, ואי אפשר לומר שיש ב"סטולרו" מנות שהיוו השראה, כאלה שתחזרו לשם "בזכות האוכל", אבל הן בהחלט ראויות, נעימות ואפילו, בהכללה, טעימות.
כאלה הן המנות העיקריות שטעמנו, המבוססות על הדגה. פילה הלברק (114 שקל) עטוף בעלה מנגולד א־לה קופיפי ועשוי בחמאת זעתר א־לה הגליל המערבי, והוא מענג במיוחד. לצדו קעריות קטנות של טחינה גולמית ושמנת חמוצה, לחובבי הז'אנר, ותוספת מושלמת של קינואה עשירה באגוזי מלך ובחמוציות. גם הדניס השלם מוגש כהלכתו - הוא עשוי בגריל פחמים עם חמאת עגבניות שרי ויין לבן, ורוטב עשיר וסמיך עם בזיליקום, זיתי קלמטה ושעועית בלאדי, שמעניקים לכל ביס טעם שונה. תמחור המנה הוא 128 שקל, וחבל שלא מוצעת במחיר הזה תוספת, כגון תפוחי אדמה, אורז או ירקות מבושלים. ועדיין, הדג יפהפה ומוגש בפרזנטציה מגרה, הדורשת נעיצת מזלג.
 
המנות העיקריות הוגשו בסמיכות למנות הראשונות, בלי שיהיה מרווח ביניהן, דבר שהעיד על החובבנות ברמת השירות. לאורך הארוחה נתקלנו במלצרים זעופי פנים למדי, צעירים שרק רוצים לסיים משמרת. לא נשאלנו, ולו פעם אחת לכל אורך הארוחה, אם האוכל ערב לחכנו. וחבל, היינו מחמיאים.
הראשונות נחלקו בטיבן: קרפצ'יו הלברק (58 שקל) הוא מנת פתיחה שיש בה תעוזה, עם אננס, אבל היא הוגשה באופן שונה לגמרי ממה שהובטח בתפריט: לא מצאנו בה תאנים טריות, כוסברה, נענע ופיסטוקים. זו עילה מוצדקת לתביעה בבית משפט לתביעות קטנות. מזלנו (ומזלם) שגם בהיעדרם המנה הייתה לא רעה. התאכזבנו יותר מהסלט האביבי (62 שקל), שהובטח כי יגיע עם נקטרינה, אננס, גבינת סנט מור ושלל הפתעות, ובסופו של דבר הגיע עם עלי חסה, הר של קריספי בטטה, ומעט מאוד (מאוד) מכל השאר.
 
רגע לפני שיצאנו משם ברגשות מעורבים, הגיע המלצר עם קינוח על חשבונו - קראק פאי מצוין (44 שקל), המבוסס על גרנולה ושיבולת שועל. אז נכון שזכינו לחיוך מהמלצרים רק בסוף הארוחה, אבל לצערם הם יצטרכו לפגוש אותנו שוב במהלך הסתיו.

סטולרו. צילום: יח"צסטולרו. צילום: יח"צ

 
“סטולרו”, אליעזר פרי 14, תל אביב, 077-9800400‏