פרפראזה ישראלית: מראה המסעדות הנסגרות בזו אחר זו קורע לב. פה מדובר במוסד של 40 שנה שקורס תחת עול הקורונה, שם מדובר בחומוסייה שכונתית קטנה שפרנסה את בעליה ואת שלושת ילדיו – והדמעות של הצופים בבית זולגות מעצמן, כמו גם של בעלי המסעדות, שזוכים בעל כורחם לתקריב של מצלמת הטלוויזיה ברגע קשה בחייהם. הכאב, העלבון ותחושת האובדן הם רק בונוס לחוב העתק שכל אחד מבעלי המסעדות נושא על גבו. נדמה שביקור במסעדה היום, מעבר להנאה, הוא קודם כל הבעת תמיכה וסולידריות לענף שנמצא במשבר הגדול בתולדותיו.

“דוד ויוסף”, המסעדה שנושאת על גבה אינספור ביקורות טובות ואהדת קהל, שרדה את הגל הראשון בהצלחה, ונפתחה מחדש לפני חודש בדיוק. “את הקורונה צלחנו והכל בסדר”, אומר השף והבעלים דודו אלמקייס. “חזרנו כי אנחנו עסק יציב. השאלה האמיתית היא האם נצליח לשרוד את האפטר־קורונה? זו השאלה הגדולה של המון עסקים”.

חומוס ביתי (צילום: צילום פרטי)חומוס ביתי (צילום: צילום פרטי)

כשהסתיים הגל הראשון, רוענן לוגו המסעדה, אולי כדי להביא מזל. מעתה ייקרא שמה “דוד ויוסף דאונטאון”. לאומרך, כולם יודעים שהאוכל האמיתי לא נמצא במסעדות המפונפנות, אלא דווקא בעיר התחתית, שם נמצאים האנשים האמיתיים, השכנים שלך, המכרים שלך, אלה שתוכל להרגיש לידם חופשי ולא מכווץ, אלה שיש להם את הקעקוע הנכון והסקיני הנכונים ואין להם גרם של פוזה, הם לא מתביישים להודות שהם צופים, לצד נטפליקס, גם ב”הישרדות”, שהם אוהבים את גבי ברבש ולפעמים יורדים על פיתה וממרח שוקולד “השחר”. אמיתיים סטייל.

גם האוכל המוגש כעת בתפריט קורונה הוא דוגרי סטייל, אבל עם טוויסטים: חציל שרוף – אבל עם פיסטוקים ודבש; שווארמה – אבל עם אריסה; צ’יפס – אבל עם כמהין ואבקת לימון. הטאץ’ של אלמקייס ושל שותפו יוסי שטרית הוא שהפך את “דוד ויוסף” למסעדה ששומרת על לקוחות קבועים, המגיעים שוב ושוב ומזמינים את אותן המנות בדיוק. האוכל היצירתי והמוקפד, יחד עם האווירה המשוחררת, הם שילוב שאין במסעדות רבות בארץ.

מנת סיגרים ב''דוד ויוסף'' (צילום: יח''צ)מנת סיגרים ב''דוד ויוסף'' (צילום: יח''צ)

מנת הסיגרים היא דוגמה לנועזות קולינרית שמצליחה. עובדה, היא נחשבת לאחת מהמנות הפופולריות ומוגשת כאן כבר שנים רבות. ההשראה הגיעה כשאלמקייס שהה במוסקבה, שם אכל במסעדה איטלקית, והפך את המנה שאכל לפרפראזה ישראלית ים־תיכונית. במסעדה המקומית הסיגרים המטוגנים ממולאים בגבינות ריקוטה ופרמז’ן ובארטישוק, מעל פרוסות פילה בקר נא, והפתעה – שמן כמהין וסחוג ירוק (72 שקלים). זו מנה חלומית המשלבת את המטבח המרוקאי עם מקבילו התימני. כור היתוך קולינרי. גם סלט החסות, הפשוט לכאורה, הופך ליוצא דופן הודות לתמרים הלחים הנוספים לו, עם גבינה בולגרית, ארטישוק ירושלמי וגרעיני דלעת ברוטב מתקתק (68 שקלים).

צלעות הטלה לא הצטיינו, לטעמנו. אלה הגיעו עשויות מדי, אבל התכולה הכוללת הפכה את המנה לטובה. הצלעות הונחו על גבי פיתה ענקית שספגה את הרטבים של התכולה שמעל – סלט משוויאה, טחינה, עמבה ושקדים מטוגנים. לנו, אישית, הפיתה הייתה טעימה יותר מהבשר.

ואל תוותרו על טעימה מהקוקטיילים המשוגעים – קוקטייל כוסברה(!), חיטה(!!) מלפפון ובזיליקום(!!!). אז הנה לכם לפחות שלוש סיבות טובות להגיע, אבל בראשן הסיבה הציונית – תמכו בעסקים ישראלים.

מונטיפיורי 21, תל אביב. 03-6300406