אחר כך החום טיפס. קורונה? במוקד אמרו שזו אלרגיה או קררת מזגנים. בסוף התברר שחטפתי מכת שמש. שלושה ימים בבית, ריפרוש מסיבי של הטוויטר. אי אפשר לשתוק כבר, בא לי לצרוח על כולם, אבל מצד שני כולנו צריכים לשמור קצת על הפה.
ואחרי שעברנו את סוף השבוע הקשוח שהחל בתשעה באב והמשיך בשרב כבד, הרגשתי שאני חייבת אוויר. טלפון לחבר שיודע תמיד להציל, וכבר היינו על האוטו. חו"ל את רוצה? הוא שאל ואני עניתי שכן, אז נסענו לשטחים. זאת אומרת לעוטף שכם, דיר שרף ליתר דיוק, כפר פלסטיני בנפת שכם.
החלטנו שבנקודת הרתיחה הזו עדיף לברוח מסכסוך אחד לסכסוך אחר, מיותר ומכאיב בדרכו שלו, שפתאום בגלל הקורונה ושנאת האחים שלנו נראה קצת רחוק. אפילו קצת "פסטורלי" באופן נקודתי לעומת מה שקורה כרגע מתחת לבית.
בדרך המפותלת ברכב ממוזג עד אימה חזיתי בנוף הירוק של השומרון והתמקדתי בשלטים כדי לוודא שאנחנו לא מבצעים פנייה אסורה לאזורים שאסור לנו להיכנס אליהם. בון ג'ובי שרו ברקע, ואני נזכרתי שבדיוק לפני שנה הזעתי למוות בפארק הירקון באחת ההופעות המוצלחות שהיו פה. מתי נזיע שוב בפארק, שאלתי את הנהג. "זה לא יקרה בשנים הקרובות", הוא הוריד אותי מזה.
משני צדי הכביש היו פרושים הר הברכה והר הקללה, פלאשבק לספר "דברים" וחשק עז לטחינה הטובה בעולם. מזל שהמטרה הייתה לשבת במסעדה מקומית ולמלא את הבטן כמו גם את הנפש ולחזור הביתה.
הכפר עצמו היה יחסית שומם בגלל החום הבלתי נסבל והקורונה, שהצליחה לחרב כל חלקה טובה גם אצל שכנינו בגדה. לפני שנסעתי חיפשתי בגוגל מה מצב הנדבקים באזור ואז התחרטתי. תל אביב עצמה היא מדגרה, ומי אני שאשפוט?
אז המצב לא משהו. ילד אחד ניסה בעקשנות למכור לי פרחים ביציאה מהרכב, וילד אחר דהר עם דלי פרחים על חמור בצד הכביש הלוהט, בחום שלא מבייש את הערבה. אם לא היינו בשטחי B, הייתי בטוחה שאני בסצינה ממערבון.
גם המסעדה הייתה ריקה באופן מכאיב. המלצרים, לבושים חליפות ופפיונים, עמדו בחוץ עם מגבת על פרק היד, ממתינים לאורחים שלא באים. על שפת המדרכה פעל מתחם ה"על האש". משפחה אחת ישבה בפנים והביטה עלינו כעל רוחות רפאים. "מג'נונים", הם בטוח חשבו, מי יוצא מהבית עכשיו, ועוד לכאן?
דריכות קלה הורגשה באוויר, שהתמוססה כשהתחלנו לדבר בשפתם (ולא מספיק טוב, לצערי). כולם היו עם מסיכות, כפפות ומגבוני חיטוי על השולחנות. במקום הכי רחוק מתל אביב בכל מובן שהוא, היה משהו משותף: "אהלן" בכניסה ומסיכה בצבע תכלת על הסנטר.
לפני שמישהו יחוש שנעלמנו לחצי יום בלי לומר מילה, המשכנו לקפה ומאפה. הכנאפה הכי טובה נמצאת בחווארה. אני מודה שבימים כתיקונם לא הייתי נכנסת למה שמהווה נקודת רתיחה, אבל זמן קורונה הוא הזדמנות נפלאה להוריד להבות. אז ניצלנו את השקט היחסי (טפו טפו) ואכלנו מדלועה, קינוח שאצבע אלוהים נגעה בו, וכנראה התמקדה רק בו ושכחה לברך גם את האזור מסביב.
המבוגרים מגלגלים מדי פעם את החלום על לנגב חומוס בדמשק. אני לא הייתי לוקחת את זה רחוק מדי. לצערי, זה לא יקרה בדורי. אבל מה רע בלנשנש מדי פעם כנאפה בלי לחכות בתור שמשתרך על פני רחוב שלם ביפו. כנאפה שלא שמים עליה גלידה ומחללים את כבודה ושנמצאת פחות משעת נסיעה מתל אביב. כזו שמגיעה עם קפה על חשבון הבית, אהלן בכניסה, טעם אלוהי והיא עולה רק 5 שקלים. מישהו פה עדיין זוכר שקיים מטבע כזה שמספיק כדי לקנות בו משהו?
התרעות פיקוד העורף