זה כבר ידוע שכשנוסעים לצפון, חובה לקנח בכנאפה. הקינוח המסורתי, העשוי מציפוי של אטריות קדאיף ובתוכו גבינת עזים ומעל סירופ סוכר, הפך למאכל הפופולרי ביותר במטבח הערבי, בייחוד בימות הרמדאן. כשנכנסו היהודים למטבח, קלקלו אותו: במקום גבינת עזים השתמשו בגבינת בקר, הזולה יותר; לאטריות נוסף צבע מאכל כתום; וכמויות הסירופ להמתקה עלולות היו להצדיק הדבקה של שלוש מדבקות אדומות.

והנה, ממתקי אלמהדי הידועים מנצרת, בהובלתו של השף־קונדיטור והבעלים מהדי ארסלאן, מגיעים ליפו ומציעים כנאפה אותנטית עם טוויסטים ברוח התקופה: כנאפה במילוי גבינת כבשים ברינזה, כנאפה טבעונית מטופו, והשוס: כנאפה עם גלידת חלב עזים טורקית.

ארסלאן מבטיח שכל המוצרים מועשרים ונאפים בחמאת גהי; שהמילויים עשויים אגוזים מזינים, כולל קשיו, שקדים, פיסטוק טורקי ירוק, צנוברים ואגוזי מלך; שאין שימוש בתחליפים, אלא אך ורק בחמאה אמתית; וששיעור הסירופ הוא קטן יחסית, ובכל מקרה מתחת ל־12% (החל מ־20 שקלים).

"ממתקי אלמהדי", רבי נחמן 4, שוק הפשפשים, יפו, 054-5385201.

"מעז יצא מתוק"

גם איתמר גלזר, בסך הכל רצה לשמח אנשים, אז הוא אפה עוגות וחילק אותן על הקורקינט. היום המיזם שלו כבר כולל 5,000 מתנדבים שאופים עוגות לאלפי אנשים בכל הארץ. היעד: 10 אלף עוגות בראש השנה. “בגיל תשע המשפחה שלי שכחה את יום ההולדת שלי”, נזכר איתמר גלזר. “הייתי בטוח שעושים לי הפתעה, אבל מתברר שלא הייתה כזאת. באתו הרגע שנכנסתי הביתה והבנתי שלא הולכת להיות לי מסיבת הפתעה, החלטתי לקיים אותה בעצמי.

לקחתי את הספר ‘ילדים מבשלים’ של רות סירקיס והכנתי לבד עוגת שוקולד, הלכתי למכולת וקניתי לעצמי בלונים וממתקים, הושבתי את כל הבובות במעגל, בירכתי את עצמי, כיביתי את הנרות והבעתי משאלה. באותו היום הבטחתי לעצמי שאם עצוב לי קצת בלב, תמיד אדע להכין מתוק כדי לעשות לי שמח בנשמה. היום, בעזרת מתוק, אני עושה טוב להמון אנשים בלב”.

והוא אכן עושה זאת: באמצעות המיזם “מתוק לנשמה” שאותו הגה גלזר, אופים מדי שבוע כ־5,000 איש מכל רחבי הארץ עוגה ומעניקים אותה לקשישים, לחיילים בודדים ולאנשים החיים בבדידות, ללא כל תמורה. לקראת ראש השנה חברה לגלזר חברת שטראוס, ויחד הם מעניקים מאות ערכות אפייה עם מוצרי החברה כדי להכין מהם מאפים מתוקים בהתנדבות. במקביל יעלה קמפיין משפיענים בהובלת חברת לידרס, אשר יעודדו אף הם את הקהל הרחב להתנדב במסגרת המיזם. “אנחנו מקווים להשיג אלפי מתנדבים חדשים", אומר גלזר. "הצבנו יעד של 10 אלף עוגות שיחולקו בראש השנה בכל רחבי הארץ".

איתמר גלזר - מתוק לנשמה (צילום: איתמר גלזר - אלבום פרטי)איתמר גלזר - מתוק לנשמה (צילום: איתמר גלזר - אלבום פרטי)

גלזר, בן 28, גדל במעלות תרשיחא במשפחה דתית לאב בריטי ואם ישראלית, ילד חמישי מתוך שישה אחים. הוא לומד כסטודנט להנדסת מכונות בבן־גוריון ועובד במשרת סטודנט כמהנדס באינטל. בשנה האחרונה הוא מתגורר בתל אביב. “הכל נולד כתוצאה מהמעבר שלי לעיר”, הוא מספר. “בבאר שבע הייתי מאוד פופולרי והיו לי המון חברים, ואז הגעתי לתל אביב ומצאתי את עצמי בלי אף אחד וממש בודד. גרתי אז בדירת שותפים כושלת, שבה כל אחד חי את חייו ובקושי אמר שלום. נורא רציתי לאפות, אבל לא היה לי ממש למי.

הייתי מכין קילו שמרים ולא מוצא עם מי לחלוק, אז הייתי זורק את הרוב לפח. בשלב מסוים חברה סיפרה לי שאמא שלה חלתה בסרטן, ושאלתי איך אני יכול לשמח אותה. אמרתי: ‘בסרטן אני לא מבין, אבל עוגות אני יודע להכין’, אז שלחתי לה שתי עוגות גבינה עם פתק: ‘אדם חכם בשם טומי לפיד אמר פעם ש־90% מבעיות העולם אפשר לפתור בעזרת עוגת גבינה טובה, בתקווה לימים טובים יותר’. ראיתי כמה טוב זה עשה לה.

בשלב הבא העליתי פוסט בפייסבוק שבו כתבתי שאני אופה עוגות ורוצה לתרום אותן. קיבלתי 80 כתובות במקום עשר שציפיתי לקבל. במשך חודשיים אפיתי עוגות כל חמישי ושישי ונסעתי עם הקורקינט לחלק אותן. בשלב הזה הבנתי שאנשים פחות מתעניינים בעוגה, אלא רוצים יחס, מישהו שישב ויקשיב להם - לא משנה אם זה חיילות בודדות, קשישים או נוער להט”בי. חשבתי שהחלוקה תיקח לי שעתיים, אבל היא לקחה מעל לחמש שעות. אחרי חודשיים כתבתי עוד פוסט וביקשתי מאנשים נוספים להצטרף אליי. מהר מאוד הגענו ל־250 אופים בתל אביב, ומשם התרחבנו לבאר שבע, לרמת גן ולעוד 20 מוקדים בכל רחבי הארץ.

“בשום שלב לא תכננתי שאמצא את עצמי מנהל אלפי מתנדבים, אבל עם הזמן הבנתי שאני לא יכול לנהל הכל לבד, והתחלנו למנות מנהלי אזור”, מוסיף גלזר. “לכל עיר יש קבוצת וואטסאפ שקטה וטבלת שיבוצים. פנו אלינו עשרות עיריות ומאות אנשים ביקשו שנבוא לבקר את ההורים שלהם. אפילו המשרד לשוויון חברתי והשרה לשוויון חברתי מירב כהן הפנו אלינו קשישים. אנחנו משתדלים שהם יקבלו עוגה כל שבוע. עכשיו בדיוק סגרנו פרויקט עם כמה יחידות קרביות: בכל יום שישי החיילים יתקשרו לקשישים שלא הצלחנו להגיע אליהם ויאחלו להם שבת שלום”.

אתה מקבל כסף עבור הפעילות?
“מה אני מקבל? מינוס בבנק בגדול, אבל פלוס בלב. אני לא מקבל שום משכורת מהמיזם. אני עושה הכל בהתנדבות, והאמת שאני מפסיד על זה המון ימי עבודה. בגדול, אנחנו מקווים לגייס כסף למיזם, ואז אוכל לשלם לעובדים בשכר, כי כרגע אנחנו עושים הכל בהתנדבות מלאה”.

האם לאוכלוסיות האלה אין מה לאכול, או שזה יותר עניין של יחס טוב מאשר לדאוג לתזונתם?
“אני שולח עוגה למישהו במגדלי יוקרה בתל אביב ולמישהי בשכונת הארגזים עם בית מתפרק. הבדידות בקומה 27 היא בדיוק אותה בדידות כמו בדירת חדר מתפרק, רק שבדרך כלל בקומה 27 מתביישים יותר להודות. לא מזמן התקשרה אליי קשישה ושאלה אם נוכל לבוא. היא התחילה לבכות ואמרה שהיא נורא מתביישת, שהיא כל החיים עובדת, והיא לא צריכה כסף, רק יחס וחברה. אנחנו שמים דגש על המפגש, השיח. האנשים האלה, ברובם המוחלט, נמצאים בקבוצת סיכון, והם בקושי יוצאים מהבית, הרבה פעמים המפגש שלהם עם העולם בחוץ מתבצע דרכנו”. 

להצטרפות למיזם חפשו בפייסבוק: “מתוק לנשמה"