לפעמים אני מצטערת עבור הצעירים ממש של היום שלא ממש יודעים מה זה "ריח של גלידה". המבוגרים בינינו זוכרים את קופסאות הסנוקרסט הקפואות ואת הגלידות הסמיכות ועתירות הטעם, שהיו מסמלי החופש הגדול. אז לכבוד יום העצמאות החלטתי להחזיר עטרה ליושנה, ואת עצמי קצת לילדות - גדלתי על הסניף של דלי קרים ברחוב סוקולוב בחולון - ולבקר במפעל המשפחתי (שני דורות והשלישי בדרך), שלא רק שממשיך לעשות את הגלידה הקלאסית "של פעם", אלא גם מצליח להתחדש ולעוף למחוזות חדשים.
נכנסנו למפעל של דלי קרים באזור התעשייה בראשון לציון באחד הימים הקשוחים שידעה מדינת ישראל. עם שביתת ענק פתאומית והפגנות, אבל בין הכבישים החסומים הצלחנו להיכנס לבועה האסקפיסטית של משפחת בן בסט, שיש בה ריח אמיתי של גלידה. שרון בן בסט, כיום מנכ"ל והבעלים של דלי קרים, ואחיו אבי, המשמש גם כחלק מצוות ההנהלה, הם בניהם של סמי ורינה בן בסט שהקימו את הסניף הראשון של רשת הגלידריות דלי קרים לפני 34 שנה (כיום הרשת מתפרשת על פני 30 סניפים ברחבי הארץ) ולימים גם את המפעל.
בעבר היה להם שיתוף פעולה מוצלח עם אוראו וחברת מונדליז. ובחודשים האחרונים נכנסו דלי קרים כשותפים לפרויקט פיינטים טבעוניים בשיתוף עם אדם זיו (גלידת בוזה), וגם כיצרני פרייבט לייבל לסבן אילבן. לצד הטעמים הקלאסיים שמקפידים לשמר בדלי קרים (וניל פצפוצים, רום צימוקים ופונץ' בננה למשל), הם גם מדי שנה עושים סדרות קצה מיוחדות "בשביל הכיף" אומר שרון. ממש מיד אחרי פסח יוצאת סדרה חגיגית במהדורה מוגבלת בשיתוף ישראל אהרוני עם טעמים ייחודיים ואסייתיים לגלידה כמו גלידת מיסו למשל (בשנה שעברה יצאה סדרה של גלידה אלכוהולית - ט"ל).
בן בסט מסביר שהרגלי הצריכה של הגלידות השתנו פלאים בשנים האחרונות, ואף שזה כבר לא "אין" לדבר על הקורונה, אי אפשר להימנע ממה שעשה המשבר העולמי לשוק הזה, שהעלה מחדש את קרנה של הגלידה במשלוחים. העלייה בצריכה וגם התחרות שפרצה מכל עבר גרמה להם לחשב מסלול, למתג מחדש את הלייבל, ולעשות כמה שינויים ארגוניים במפעל. "עשינו ריענון מסיבי", מספר שרון, וכשאני שואלת מה הבידול שלהם בשוק הגלידות המקומי, הוא מסביר שקודם כל מדובר בטעם. "הגלידה שלנו היא לא איטלקית, היא בסגנון אמריקאי. מה זה אומר? יותר מוצקה, פחות סוכרים ויותר שומנים. גלידה איטלקית מכילה 20% ומעלה סוכרים ואנחנו 14%־15%. אנחנו עובדים על יותר שומן מסוכר. כמו כן, אנחנו מוכרים בסקופים (כדורים) ולא בשפכטל, והתוספות שלנו הן לא רק מלמעלה".
זה השלב שבו מצטרפים לשיחה סמי ורינה ההורים. סמי לבוש בחלוק ובכובע וחזר בדיוק מהייצור. במפעל כולו אגב עובדים 25 עובדים בלבד. "אבא שלי טועם עד היום תמיד בכל אחד מהשלבים", אומר שרון, "מהפסטור ועד המוצר המוגמר ואין מצב שזה יוצא לחנויות לפני שהוא טועם". סמי מספר שהוא לא איש מעבדה, הוא לא מגיע מהתחום, אבל הוא אוהב ללמוד. "אחרי שאיזי לימד אותי הכל למדתי לעשות הכל לבד יותר מכל טכנולוג אחר. כשהוא נפטר, לימים הוא השאיר לי את כל ספריית המתכונים והחומרים שלו".
גם רינה הייתה מקפידה לטעום בעיקר מהווניל. כשהיא הייתה ילדה בפולין אחרי המלחמה, הם היו יוצאים לפארק בימי ראשון ואוכלים גלידה ממוכר שעמד שם עם קופסה. "לא תמיד הייתה לנו האפשרות לקנות", היא מספרת, "אבל הטעם של הווניל נשאר לי בזיכרון עד היום". כשסמי התלבט מה לעשות עם החנות בראשון, רינה מיד אמרה "גלידה". ובכל פעם כשמייצרים את הווניל, רינה חייבת לאשר.
"נשאבתי לעשייה הזאת והתאהבתי בה", מספר סמי, שמגיע עד היום למפעל להסתובב. "אני אוהב לראות איך כולם עובדים והבעיה שלי היא שאני תמיד רואה דברים עקומים ומעיר. הטכנולוגיה אומנם השתנתה, אבל לא חומרי הגלם. לפעמים כשהייצור השתנה היה צריך לשנות קצת את המתכון ואת חומרי הגלם כדי שיתאימו לטכנולוגיה של היום ואז בעצם שינית וזה נתן תוצאה הרבה יותר טובה".
רינה, שניהלה את הסניף הראשון בראשון לציון מספרת שגם אז הם תמיד אהבו לחפש טעמים חדשים. "אז היה לנו משהו שנקרא טעם השבוע, ואנשים היו באים וטועמים, אבל בסוף חוזרים למה שהם רגילים אליו".
סמי: "הם תמיד אומרים לי אתה לא משחרר, ואני אומר להם, חבר'ה, אחריות לא משחררים, אחריות לוקחים. וכשהם התחילו לקחת אחריות על עצמם שחררתי ברצון. הם עושים את זה יותר טוב ממני. אני למשל, בחיים לא פרסמתי אף פעם, זה תמיד עבר מפה לאוזן. רק לפני חמש שנים התחלנו לפרסם".
סמי: "אני לא אוהב לגדול הרבה ואם אני גדל זה רק עם אנשים שאני יכול לדבר איתם, אני שנים רבות עובד עם אנשים בלי חוזה".
התרעות פיקוד העורף